אז רבנו.
פעם היינו חברים טובים.
ורבנו.
אני אפילו לא זוכרת למה, אבל זה לא משנה. מה שחשוב היה שחברות
כמו שהייתה לנו התפוצצה. אני מגזימה, זה ברור, אבל תמיד לומדים
להעריך דברים אחרי שמאבדים אותם. והפעם איבדתי את זה בגדול.
אבל אני כזאת. ברגע שהחלטתי אי אפשר לעצור אותי. ובאותו רגע
החלטתי שרבנו. שאנחנו ברוגז. כמו ילדים בגן. כמובן שבאותו רגע
זה נראה לי רציני לגמרי. כעסתי, הוא שיקר לי, והוא סיפר לי
סיפורים, וידעתי שזה שקר. אז החלטתי להתעלם. לגמריי, מבחינתי -
הוא לא קיים יותר. עשיתי את זה הרבה באותה התקופה, פשוט
התעלמתי מאנשים שעצבנו אותי. והזמן עבר ולא היה לי איכפת,
העיקר היה שניצחתי.אני צדקתי- הוא באמת שיקר. יום אחד כבר לא
היה לי איכפת שניצחתי. הקול הקטן הזה, שיושב בראש ומנג'ס,
התחיל לרדוף אותי. היא (האני הקטנה בראש שלי, זאת שתמיד
צודקת), אמרה שזה לא היה הדבר הנכון לעשות. בהתחלה השתקתי
אותה. "לא איכפת לי מה הדבר הנכון! הוא אפילו לא התנצל!" 'זה
לא משנה' היא אמרה 'הייתם חברים טובים! זה כל מה שצריך להיות
לך חשוב'
היא צדקה. ידעתי גם את זה. אז התחלתי להרגיש רע. הרגשתי רעה.

הרגשתי כל כך רעה ששנאתי את עצמי.
אבל היה כבר מאוחר מדי.
הוא בטח לא הבין למה כל כך הגזמתי. ובסוף הוא ויתר.
התחרטתי. אבל שוב, מאוחר מדי.
"כנראה שלא היינו חשובות לו כמו שחשבנו" אמרתי לאני הקטנה
בראש.
כבר היה מאוחר מדי.