שוטו הקפוא של אוויר הלילה מכה בי בסילוני כפור עם כל צעד
נחוש, ומזכיר לי שמולדתי לא שייכת לאיש.
עם כל צליפה קרה בפני, אני מבין יותר את תכליתו המקודשת של
המאבק אשר הוא הווייתי למען האדמה אשר לה נשבעתי.
האדמה אשר הפכה אותי לשלה.

עם כל דריכת רגל על גבי האדמה הזו, אני יודע פחות.
עם כל צעד על גבי שלמותה הממשית של הארץ הזו, אני מבין יותר.
בתהום הליל השחור אני מאשר את ייעודי, בערפיליו הקשים, האדמה
מתנה עמי אהבים.
רק לרצותה, לצפות בה, לאהוב אותה.
מאהבת זו, אם זו, אשר נתנה לי כה הרבה ולקחה עוד יותר.
ואני, אשר בעצם קיומי מחלל אותה, אשר בעצם מסירותי מפריע לה,
אשר בעצם אהבתי מעוות את עדנותה הגשמית.
והיא, אשר סולחת.
מתהומות נשייתי העמוקים ביותר אני שולה את הבנתי אליה, רק בכדי
להפיל אותה במגושמותי נוכח הדרה הכביר.
ובעצם האובדן זוכה לשבריר הבנה.

ייעודי, אשר חיכה לי דורות ברור לי.
ואליו אני אתמסר.
למען קורי הזהב המכושפים אשר רקמה הארץ הזו ביני ובינה, ולמען
סלילי הנחושת אותם אולי אצליח לטוות בינה לביני.