מעתה אין לנו זה על זו ולא כלום.
הנה. אמרתי, כתבתי, צעקתי, כאבתי, פרסמתי בחוצות.
מעתה אין לנו זה על זו ולא כלום.
הרי אני, פיוטית וסמלית שכמותי, צריכה סוף לסיפור אהבה, צריכה
לסיים בסצנה אחרונה דרמטית, כזו שמותירה את הצופים עם פה פעור,
שרודפת את המחשבות גם אחרי שהמסך ירד, גם אחרי ההדרן, אחרי
מחיאות הכפיים, אחרי שהולכים הביתה, אחרי שישנים, אחרי שקמים,
אחרי שבוע, לפעמים, אם הים כחול מספיק, גם אחר כך.
סיום גדול.
ודווקא הייתי דרמטית בסוף, הרי הפניתי גב, הרי הלכתי, בלי
להסתובב, בלי לשאול, בלי לתת נשיקה אחרונה, בלי חיבוק, אפילו
בכעס, אפילו עם מילים קשות, אפילו בלב שהיה אז עוד שלם עם
ההחלטה. אבל נשאר עוד משהו. מסתבר שהיה מקום לעוד מערכה,
אחרונה בהחלט, אבל בכל זאת. הבמה כבר החשיכה והיו אנשים שקמו
ללכת, לחזור אל חיי היום יום ולזכור את ההצגה הזו איש איש
בדרכו, ופתאום דמותי שוב על הבמה. כולם מתיישבים, תמהים, הלא
נגמר?
אבל נשאר עוד משהו. ספר. למחפשי הסמליות, הנה היא במלוא הדרה -
כשהכרנו השאלתי לו, עוד בפגישה הראשונה, את אחד הספרים האהובים
עלי והוא איבד אותו וקנה לי חדש במקומו. והנה - החוט האחרון
שמקשר בינינו הוא ספר שהוא השאיל לי ולא הספקתי להחזיר. תאמרו,
זה רק ספר, ניתן לרכוש חדש בכל מקום. תאמרו, אם הוא רוצה,
שיבקש. תאמרו, מגיע לו שיישאר בלעדיו, מחיר זעום על הפגיעה
העצומה בנפש. גם אני אמרתי, אבל אז בא המשפט הזה של עמוס עוז
ולא יצא לי מהראש: "מעתה אין לנו זה על זו ולא כלום", ורציתי
גם אני להגיד אותו. בלב שלם. אז עשיתי את זה. שלחתי את הספר אל
אותה כתובת מוכרת, כה מוכרת, כמה סופי שבוע שביליתי לי שם, כמה
אהבה, כמה כאב קשורים בבית ההוא. שלחתי ולא הוספתי דבר. לא
מכתב, אפילו לא פתק קטן, אפילו לא כתובת או שם שולח. הספר ותו
לא. אבל לעצמי שרבטתי את המשפט ותליתי לי מול עיני והתגאיתי -
מעתה אין לנו זה על זו ולא כלום.

ובאמת, שאין.

נובמבר 2003