בחדרי הקטן בשבע בערב,
הדביקוני לחשי הגסיסה שלך
ושמעתי את קול גופך המתרחק ממקום המפגש
אשר קרה עם עצמך,
לפני המנוסה.

באזניים אטומות
שמעתי את הקולות המתרוצצים בין אובדן לאובדן.
בין סופה שתלתה בחלונך,
לבין קיץ שתם.

גם בלי שהגעת כדי לא לומר דבר,
ידעתי -
קצת אחרי שבע,
לא מדי מאוחר.
שהשעות שאולי עוד שמרת לי
כבר נשרו מחיקך
ואבדו
ואין צורך לאסוף,
ממש לא הכרחי.

לא רק בחלומותי הבנתי
כי איבדתי אותך בתוכי,
עוד לפני החגים,
לפני יום ההולדת,
אי שם,
ליד המפגש,
בדרך מן השאלות שהתעכבו בהצטלבות,
כן,
בשבע בערב,
שעה שכבר ידעתי הרי
שאתה
בדרך
למות.