הבטתי בו הוא היה ילד,לא יותר משתיים עשרה.כל כך יפה ,כל כך
תמים.כמה הייתי רוצה להיות כמוהו שוב.
פוסע לו בשדות המוריקים,מקל בידו וחיוך משוח על פניו,דאגות לא
מצויות בליבו ,רק חלומות.
הוא לוקח את המקל מפורר עוד רגב אדמה ומפרק עוד קן נמלים
שמחפשות את מחייתן .הריחות עולים באפו ,זהו ריח הסוכר שנשרף
מסירה של סבתו.היא פיטמה אותו,לקחו לו שנים רבות להוריד את
המשקל אבל הוא עשה זאת בסוף.
נראה כאילו ואותו ילד חי לו בכפר שלו ,לא ,הוא התגורר ועדיין
מתגורר בלב האורבניות ,באמצע הביצה.חלומות עדיין יש לו
,התמימות כבר מתבוססת בדמה.הוא כבר ציני,משפשף עיניו
בפליאה,שונא את הבריאה ואת נתיניה וזאת בגלל היותם ,בגלל רצונם
לחזור לאחור אל אבא קוף.
הקולות והריחות שהיו תבנית נוף מולדתו מושכות אותו לעבר .שם
הכל נראה ורוד ."האם הכל היה כל כך טוב?" "ברור שלא!" השבתי
בקול שבור ."תיזכר!" ,זעקתי,"איך הם השפילו אותך,איך רצית
להתאבד,אתה לא זוכר את זה? הדחקת ? מה קרה לך??" ,לא התאפקתי
,"מצטער",סיננתי.
הילד התפרק בידיי ,חיבקתי אותו,"תפסיק מתוק" ,"תרגע" .פתחתי את
עיני והוא כבר לא היה שם.במקומו מצאתי את עצמי מחבק את
עצמי.האם הוא קיים בכלל או אולי פנטזיה?.
הילד הזה תמיד ישאר בתוכי והוא יהיה לכתובת מלח על ידיי .