חמישה ימים לא היה לי שום קשר עם הסמנכ"ל.
ביקשתי שלא יתקשר ויתן לי שקט.
להבדיל מהטייס - הוא היה ממושמע יותר.
אבל השקט הזה, היה , מסתבר רק השקט שלפני הסערה.

לפני שעה הוא מתקשר פתאום - הייתי בדיוק חצי עירומה בדרך
למקלחת - ועוד לפני שנתן לי להוציא מילה - הוא אומר לי:
"תקשיבי... תקשיבי טוב... סיפור!"
"מה קרה? מה קרה?" אני שואלת אותו.
"הוא צילצל!" הוא אומר לי. "הוא צילצל! הטייס! עשה לי בלגאן
במשרד!"
"מה קרה? ספר!" אמרתי לו.
"סיפור.. אל תשאלי... סיפור: השאיר לי הודעה אצל לילך,
המזכירה, שאם אני לא עוזב את אישתו - ומייד - אני הולך לשלם
ביוקר!"

ואני שומעת ולא מאמינה.
"לא יכול להיות" אני אומרת לו, "מישהו עובד עליך. זה לא הסגנון
שלו... הוא לא יוציא מילים כאלה מהפה... זה לא הוא... לא מתקבל
על הדעת".
"נורה! נורה... זה הוא! בטוח הוא! בואי נקבע לעוד שעה. אני
חייב לראות אותך דחוף.
לא יכול לדבר עכשיו..." הוא מסנן לי כמו באיזה סרט אמריקאי
מסוג ג'', "תהיי מוכנה. אני מתקשר אלייך עוד חצי שעה".
"מה עוד הוא אמר?" אני מנסה לשאול במהירות, אבל הוא מנתק את
השיחה ומשאיר אותי עם השפופרת ביד.

ניסיתי לחייג אליו בחזרה, אבל הקו שלו כבר לא היה זמין. ואלף
מחשבות התחילו להתרוצץ לי בראש.

זה הוא? זה לא הוא? הייתכן? מה קורה כאן בכלל? ואם זה הוא -
מאיפה החוצפה הזאת שלו?

כבר ויתרתי על הקפה שרציתי לקחת איתי לאמבטייה, והחלטתי על
מקלחת זריזה. לא ידעתי אם אני צריכה לרדת לפגוש אותו - או אם
עדיף להישאר בבית עד שאשמע בדיוק מה קרה.

ואז, אחרי עשר דקות, הוא מטלפן שוב: "נורה! אני מדבר מרחוב
פרישמן. הוא נוסע אחריי! זה הוא! זה הוא!"
ואני לא יודעת מאיפה תפסתי את האומץ הזה פתאום. אולי רציתי כבר
לגמור עם הסיוט הכפול הזה.
"רד מהאוטו", אמרתי לו, "תעצור. ואם הוא עוצר גם - תן לי לדבר
איתו".

ניסיתי לדמיין מהר מה הולך לקרות שם. אבל כנראה שאני לא כזו
גיבורה.

עוד לפני שענה לי - ניתקתי א נ י את הטלפון שלי.

שיריבו שניהם.
לא רוצה בכלל לשמוע.

רע לי.


נורה.


14.10.1998