אני לא יודע. מה לחשוב או מה להרגיש. כל כיוון שאבחר בו נראה
כל כך אמיתי. אבל לא יכול להיות שכולם אמיתיים. לא יודע.
אוף השיר הזה לא יוצא לי מהראש. "ליידי אין רד" של כריס
דה-בארג. כואב לי לשמוע את השיר הזה. הוא כל כך מחריף את
הבדידות שלי. מזל שלא יורד גשם בחוץ.
למה כל הרחמים העצמיים האלו? מה אני צריך אותם? הם לא
פרודקטיביים באף צורה. כל דבר קטן שקורה ישר הופך את עולמי.
אין לי שום בסיס יציב לעמוד עליו. לעזאזל, אני יכול להפוך את
עולמי לגמרי לבדי מבלי שום בעיה. רק צריך להשקיע קצת מחשבה
ולדמיין איך הייתי מרגיש אילולא כך וכך. לפעמים אני מרגיש כמו
לוליין. נפש לוליינית. מסוגלת לצבוע את עצמה באיזה גוון שהיא
רוצה, בלי שום קשר למציאות. ללא צורך בשום אינטרקציה. אני
מסוגל להביא את עצמי בקלות מפחידה לרמת חרדה של התקף פאניקה.
כל מה שאני צריך הוא לחשוב על זה לעומק, להפנים. ומהר מאוד, זה
מתחיל לתפוס תנופה משלו בתוכי. המהירות מכפילה את עצמה עוד
ועוד. תחושת הנפילה הזו מאיצה בתוכי. הלב מתחיל לפעום בטירוף.
אני מרגיש כאילו עוד רגע משהו עלול לקפוץ מפינת החדר ולשסע
אותי לגזרים. תחושת חום אופפת אותי לפתע, ואני מרגיש שאני הולך
לאבד את שפיות דעתי מרוב חרדה נוראית, הנפערת בתוכי כתהום חסרת
תחתית. היו כמה פעמים שזה כמעט יצא מכלל שליטה והרגשתי שאני
ממש מתחרפן, אבל בלמתי את זה. בלמתי את זה בזמן.
מצד שני, אני יכול די במהירות לגרום לעצמי לשקוע למצב אופוריה
עמוק. הכי קל לעשות את זה כשאני בנסיעה, או בהליכה. בתנועה
בקיצור. זה קצת יותר מסובך מהחרדה שמוצאת וממציאה באופן
אוטומטי את הסיבות לקיומה. בשביל לרקוח אופוריה, מומלץ שתהיה
נק' זינוק מסויימת. אם כי פעמים רבות היא פשוט נפלה עלי ככה
מהשמיים ללא כל סיבה והתרעה, וסחפה אותי למחוזותיה הרעננים
והמסנוורים. משכרים. יין מתוק. שמפניה. האקסטזי של הטבע. חרדה
קל מאוד לתאר, היא אותו דבר אצל כולם, אבל אופוריה? אופוריה אי
אפשר. אופוריה זה מאוד מאוד אישי. היא צומחת בדיוק בהתאם
לתבנית הנפש של אותו אדם. אין שני אופוריות זהות. אבל כל
החרדות זהות. מעניין מה זה אומר. האם זה אומר שהחרדה היא
האמיתי והאופוריה היא האשליה? או ההפך? או אולי שניהן אשליות?
הכל אשליה! או אולי שניהן אמיתות, כל אחת בפני עצמה? אתם
רואים?? אני לא יודע!

מאניה דיפרסיה? לההה... טוב, זה דומה. מאוד דומה. מאוד מאוד
דומה. אבל למאניה דיפרסיה יש חוקיות מסויימת. לתנודות יש רצון
משלהן, הן מתחרשות בעצמן, מושכות בך כבובת חוטים. מה שלי יש זה
לא ככה. אצלי, ההשפעה קשורה ישירות לבחירה האישית שלי. כמו
מאניה דיפרסיה שיצאה מכלל שליטה. או אולי ההפך? מאניה דיפרסיה
עליה קיבלתי שליטה?
"it is not i who am mad, it is the rest of you"
האמנם? לדעתי כן. זה דבר אחד שאני כן מסכים איתו. לפחות אחד
יש. לא, יש שניים! אני גם מאמין באהבת אמת. ואני מאמין שהחיים
שלנו פה הם רק שלב אחד מתוך רבים של נפשותינו. וואו, אלו כבר
שלושה!

נאבק נגד עצמי לנהל חיים. לאט לאט מתוך תהליך מייסר של ניסיון
וטעייה לומד איך לשחות בנהר הגועש, בנפשי שלי. הבעיה היא שאני
לא תמיד יודע מתי טעיתי ומתי הצלחתי. לעזאזל, איך אפשר לדעת?
איך אפשר לדעת כאשר חיים בשני עולמות הפוכים בוא-זמנית? לכל
פעולה ומחשבה יש אפקט הד וגל הפוך המגיע משומקום וחודר
למעמקים. תמיד יש גלים, אף פעם לא שקט שם בפנים בתוכי.

הכנתי לי תה ירוק עם קצת מרווה. בניסיון להרגיע את העצבים
החדים שלי, מותשים מלהיות בכוננות מלחמה 25 שעות ביממה 8 ימים
בשבוע. אני תמיד במצב קצת הזוי. לפעמים עדין כל כך עד שלא שמים
לב, ולפעמים פעור לחלוטין.

הייתי בעבודה של אחותי הגדולה היום. בבניין החדש הזה בחיפה
שנראה כמו חללית. הייתי באחת מהקומות העליונות, לא זוכר איזו
בדיוק.
שתיתי כוס מים מהקולר והסתכלתי למטה מהחלון. אף אחד לא היה
במסדרון. זרקתי את כוס המים מן החלון, והתבוננתי בה נופלת,
ונופלת, עוד ועוד. שניה לפני שהגיעה לריצפה, משב רוח סחף אותה
הצידה והיא נעלמה אל מאחורי קיר לפני שפגעה בתחתית נפילתה.
ואני מסתכל ומדמיין כיצד יהיה זה לעמוד על עדן החלון ולקפוץ
מטה.
לא, אין לי נטיות התאבדות. אני לא מדוכא. אין לי כוונות לשים
קץ לחיי. למעשה הכל מתחיל להסתדר בזמן האחרון ואני ממש מאושר.
אבל גם אין לי בעיה עם זה. הכל פתוח. זה היתרון בלהיות אני,
הכל, הכל תמיד פתוח. לכל הכיוונים. כל הזוויות.
בכל אופן, דמיינתי לי את תחושת המהירות הזו שאי אפשר לסבול
אותה פשוט שמרגישים במרכז החזה כשנופלים. חזקה מדי בכדי לעמוד
בפניה. כשנופלים זה לא כמו בסרטים, שעה. זה ישר תוך שניה וחצי
טראח ישר מגיעים לריצפה, גם אם קפצת מהקומה ה-30. וחשבתי לעצמי
"למה לא? אני סקרן מספיק לגלות מה קורה אחרי שמתים". בסוף
חזרתי הביתה. בסוף.. בסוף חזרתי. חזרתי.. הביתה. חזרתי בסוף.
בטח אף אחד לא קרא עד פה.

סליחה, קצת איבדתי את הקצב. קצת איבדתי את עצמי. אני לא מתכנן
פה כלום, אני פשוט כותב מבלי לחשוב פעמיים. כמה שיותר אמיתי.
אני לא אערוך את זה אח"כ גם אם יהיו שגיאות כתיב. שיהיו!
מה'כפת לי. אתם תבינו איכשהוא מה התכוונתי להגיד. מה זה משנה
בכלל? חוצמזה אני לא מצפה ממכם שתבינו. חבורת נורמאלים. כל אחד
יותר דומה לשני. כל כך סטנדרטים. צפויים מראש. חיים לפי הספר.
"לאאא. לא נכווון. כל אחד הוא מיוחד בפני עצמוווו." בלה בלה
בלההה. ידה ידה ידההה. נו די יאלה, מה אתם רצים לראשות הממשלה
שאתם כאלו פוליטיקלי קורקט כל הזמן? מפחדים לפגוע בזולת. מנסים
להיות הוגנים. פוחדים להיות עצמכם. פוחדים מביקורת. "לא איכפת
לי מה אף אחד חושב עלי! אני עושה מה בראש שלי!" כל הכבוד לך..
מה אתה רוצה ממני? אין לי כסף לך מפה! אידיוט...

בכל פעם שאני יוצא החוצה הכל חדש לי. כל שקיעה, כאילו בפעם
הראשונה. כל זריחה, כאילו עד עכשיו חייתי את כל חיי בלילה. כל
לילה ללא עננים, כאילו מעולם לא האמנתי לכל הסיפורים האלו על
הכוכבים שיש בשמיים. אני מתכופף, אני אף פעם לא הולך על הכביש,
תמיד בשולי הדרך, שונא לדרוך על אספלט. אני מרגיש כאילו אני
דורך על ליכלוך, על גלד. בכל אופן, אני מתכופף, שם את כף ידי
על האדמה, ומרגיש את כל כדור הארץ מסתובב בחלל. אני מסתכל על
העצים ורואה יישויות. כלומר, אל תבינו אותי לא נכון, אני לא
הוזה. אבל במקום שאתם רואים עץ, אני רואה משהו שהוא חי. כי עץ
הוא אחרי הכל חי. אני רואה חיים. שנינו עלינו מן האדמה הזו, מן
הכוכב הזה. אני תמיד מרגיש שיש לי את כל החברה שאני צריך כשאני
ליד עצים. בני אדם משעממים אותי. חבורת שימפנזות שלמדו לנהוג
במכוניות ולהדליק טלוויזיות. לא יותר מזה. אז הגעתם לירח. נו?
מה יצא לכם מזה? לעמוד על כדור אבק שמסתובב כל החיים שלו באותו
מקום? וואו! מה אני אגיד, זה היה שווה את כל המאמץ. זה באמת
מראה שהציוויליזציה שלנו מתקדמת לשחקים! עוד מעט ניגע באלוהים.
נבקש ממנו שיזוז קצת, שיפנה לנו מקום. אתם יודעים מה הוא יעשה?
כשהייתם בכיתה יב', מה הייתם עושים אם איזה זייניק היה מגיע
ואומר לכם "זוזו זוזו, זה המקום שלי פה מה אתם לא יודעים?"

וואו, יצא לי ממש ארוך. אני מסוגל להמשיך ככה שעות. בלי
פואנטה. סתם טיפטופים של סוריאליסטיות.