הבאת לי פעם דובי, חמוד ובאנלי. כזה שמביאים למישהו שאוהבים
באמת אבל לא מכירים באמת. אהבתי את הדובי הזה כמו שאהבתי אותך,
אז. אבל בניגוד אלייך, את הדובי הכרתי מכל פינה אפשרית - הרי
איתו ישנתי כל יום ואיתך רק פעם בשבוע. בכל פעם שהסתכלתי עליו,
על הדובי הזה, נזכרתי בך. כמו ילדה קטנה ונאיבית.
אחר כך נפרדנו.
והדובי הוכנס עמוק עמוק לתוך הארון שלי, איפשהו בין הבגדים של
החורף (שזמנם עדיין לא הגיע) לבגדים שאני לא אלבש יותר בחיים.

יום אחד חזרת ונישקת אותי, פשוט ככה, כמו פעם. בזה סלחתי לך,
לא היה צורך במילים וגם לא ידעת מה להגיד, הרי לא באמת הכרת
אותי גם אז. באותו לילה שאלת אותי על הדובי, שאלת אם זרקתי
אותו, ואני אמרתי שאני אזרוק אותו רק כשאני אפסיק לאהוב אותך.

מאז ועד שנפרדנו שוב, הדובי לא חזר לישון איתי אף לא פעם אחת.
הוא נשאר אי שם בתוך הארון.
אתמול הוצאתי את הבגדים של החורף ונתקלתי בדובי.
זרקתי אותו.

סיפור אמיתי על דובי שבעצם לא היה דובי ולא באמת זרקתי אותו
(טוב לא נורא, אולי עוד מעט).