זה יכול לשגע אותי. זה יכול לגרום לי לבכות כמו ילד קטן. זה
יכול לגרום לי לרוץ לתוך היער מבושה. זה יכול לגרום לי להאכז
בדברים שטותיים. אני מרגיש נורא עם זה, עם ההתלבטות הזאת עם
הפחד הזה שירשתי... כנראה שמה שאנחנו מקבלים מההורים הם לא רק
הגנים.
והוא מיותר וחסר משמעות כי אני בכל זאת אלך לזה, כמו תמיד, אני
לא מבין למה. יכול להיות שזאת איזה צלקת מגלגול קודם ואולי
אפילו מין סוג של חרדת נטישה?
ומה שאני הכי לא מבין זה שיש לי מין רצון, ללכת לזה וגם אם לא
יהיה הכי כיף אני רוצה ללכת לזה, זה יהיה נחמד גם מבחינה נפשית
רוחנית ופיזית, גם רחוק מהבית גם כושר וגם להיות קרוב לאמא
אדמה שתמיד עושה לי טוב עד כמה מוזר שזה נשמע. אבל לא. יש אותי
את הרצונות שלי את הרגשות שלי ואת זה... זה מין כאב בחזה ממש
כאב פיזי, מה שרק מוכיח שפיזי ולא פיזי תמיד קשורים אבל זה לא
קשור, והוא לא אני הכאב הזה. הוא לא ברור לי הוא לא נחמד לי
הוא לא חושב כמוני. הוא מושפע ממה שמסביב מקולות וצבעים והוא
בא עמוק מתחת...
לפני כמה זמן אמרתי שדי. די. אני מפסיק אותו אני אדבר עליו כמו
שתמיד אומרים אני אתן לו שם ואז אגרש אותו כמו שתמיד אומרים,
אז עכשיו יש לו שם וצורה וגישה ודיון אבל זה רק עושה אותו חזק
יותר, יותר מתמיד.
והנה אני פה, שוב. עם אותו כאב, אותו חרא, והכל מיותר ואני סתם
מבזבז זמן כי בסוף אני אלך ואולי אפילו יהיה כיף. אבל עכשיו
אני פה מרגיש כלכך ילדותי עם הפחד כלכך לא אמיתי מבזבז זמן על
חיפוש אחר דברים שישכיחו את זה ממני אבל הוא רק נהיה חזק יותר.
וגם ברור לי שהדרך היחידה שאני אפתור אותו היא דרך מאגית כלשהי
הרי זה מין גורל שקבעתי לי אבל עד אז הדרך ארוכה ומביישת.
אז הנה אני, הנה זה, הנה המחשב, וקר לי וכן אני מודה בזה. נשבר
לי להיות חזק בעיניי עצמי, אתם כבר מזמן לא חשובים בסיפור הזה,
אני כולי עצמי ותוכני אני נתאי יפה בן למשפחת יפה וטרגרמן אני,
ורק אני, ותמיד אני.
אני על סף הפוביה.