הרגעים האלה שבא לי לברוח, לכל מקום שיהיה בו פשוט טוב יותר.
זה לא שבאמת רע לי בחיים, בכל זאת תמיד אומרים להודות לחומר
שיש לך בחיים ואת זה לא חסר לי... אוכל, בית, מיטה, מחשב,
טלויזיה וכו'...
אבל תמיד זה לא מספיק כשאתה מרגיש ריק מבפנים, מרגיש כאילו אתה
חי בלי לחיות באמת חי על אויר ולא על דם.
יש רגעים שאני פשוט רוצה לצרוח בלי שיחשבו שאני משוגע או שפשוט
רוצה לבכות בלי שאנשים ישאלו אותי למה ומדוע... כי לדעתי לא
צריך סיבה טובה לבכות יש אנשים שפשוט אוהבים סתם ככה להיזכר
ולבכות.
אני אחד מהאנשים האלה... נו אתם יודעים כאלה שהם צוחקים עם
החברים אבל בפנים הם נשרפים. אני מרגיש שאיפשהו החיים בעולם
הזה הפכו להיות בשביל רובנו ריקים מתוכן מרדף כזה אחרי הכסף
ואחרי הזמן שמשאירים את הרגש והנפש בצד.
אני לא רוצה להפוך להיות כזה כי אני יודע שבאיזשהו שלב אני
אצטרך להיות כזה כדי לחיות. הקטע שלא מזמן שמעתי ממישהו שאומר
שאין מה לעשות היום בעולם כדי להתקדם צריך להשתמש במרפקים
וצריך לדרוך על אנשים... אתם מבינים?? כאילו מה? לאן הגעתי?
זה עצוב לא? מה שיותר עצוב זה שמנצלים את הנפש שלנו... וזה
כואב לי מאוד
איך אני יכול לחיות בעולם כזה?
ככה זה כולם אומרים ואף אחד לא מנסה לשנות. כולם אומרים אנחנו
בורג קטן אבל אנחנו כנראה לא מבינים שכל הברגים הקטנים מרכיבים
מכונה גדולה ומשומנת...