אידיוט, נרקיסיסת, קאראופיל דפוק, חברה שלו מפגרת שלא מטיסה
אותו, ואני...
אני בוהה בליכלוכים שעל החלון, על רקע שמיים כחולים חסרי
עננים, מטוס צסנה קל ונוף ירוק של השרון.
מופע הארנבות של ד"ר קספר צועק ברדיו שהוא יחלום לנצח, והם
רבים.
"אפרת אל תגזימי!"
"אני לא מגזימה.. אני לא!"
לא מצליח לשמוע אותם יותר.. הרמקולים מאחור דופקים לי במוח, הם
מקדימה ואני יושב לבד מאחורה, מביט החוצה על נוף שראיתי כל כך
הרבה פעמים, ועדיין הוא נראה לי כל כך חדש, כל כך לא מוכר.
אני מרגיש איך העיניים שלי נוצצות למראה הפרדסים הירוקים
שכאילו אני רואה אותם בפעם הראשונה.
מבט חטוף למראה שמאל ואני תופס את עצמי במבט כל כך קר, כל כך
כואב, כל כך מאוהב... אני מזכיר לי את אבא שלי, עם המבט הקפוא
ועייני הקרח הירוקות, למה לעזאזל אני דומה לזבל הזה?
כמה כואב לראות את עצמך כואב קר ומאוהב, החזרתי את המבט אל
הליכלוך על החלון, כדי שאני לא יראה את עצמי, אבל ההשתקפות שלי
על החלון מופיעה פיתאום, לעזאזל כמה שאני דומה לו...
עצמתי עיניים ואני עדיין מצליח לסנן קצת מהמוזיקה הצורחת ושומע
אותם רבים.
"תוריד אותי פה! אני לא רוצה כבר לבוא!"
"מפגרת אחת!? מי יאסוף אותך בשבת בשבע בבוקר שאת לבושה כמו
זונה!? ערבי זבל!?"
פותח עיניים, מנסה להתעלם מההשתקפות הכואבת על החלון וממשיך
לבהות בליכלוך.
שמיים כחולים יפים, ונוף ירוק של השרון, ליכלוך על חלון,
והשתקפות מעורפלת עושים לי דמעות.
נושך את השפתיים וחושב עליך, את בטח ישנה, מה יש לך להיות ערה
בשבע בבוקר שבת?
אידיוט, נרקיסיסת, קאראופיל דפוק, חברה שלו מפגרת שלא זורקת
אותו, ואני, האח של האידיוט, בשבת בבוקר עם טלית מונחת על
הבירכיים, עניבה ועגיל בגבה, נוסע באוטו לבית כנסת אורטודוקסי,
עם חץ בתוך הלב, ועיניים מלאות כאב.