"לרצח המושלם נחוץ גוש קרח. גלידיו המחודדים
יחליקו לעורק הצוואר
ודם ימס את הטביעות.
כך אצבעות על דף לבן הנהפך לצוואר זקיף
לפני שהרגליים מדלגות מעל גדר התיל
לרקוד בלב המחנה.
בגיל שמונה עשרה לעסתי מסמרים,
ירקתי חלודה
ורק בגלל המשקפיים לא לקחו אותי אל הקומנדו.
בעיני פקידת הגיוס נצבע הים
וסירות מוטור טרטרו אל חוף שפתיה.
קח מצלמה היא רצתה לומר לי, וצלם את חייך,
אם פעם תאבד אותם
ישאר לך לפחות
העתק."

(דיוקן עצמי מן הקומנדו / רוני סומק)


בכלל לא התחשק לי לחזור לבקו"ם לשיבוץ ביום חמישי. בקושי גררתי
את עצמי. השרירים ברגליים היו עוד תפוסים לי מהגיבוש. לא יכלו
לתת לנו עד יום ראשון, זונות.
לא היה לי מושג מה אני הולך להגיד לקצין מיון. כל מה שרציתי זה
לגו חלל. עוד בצו שני אמרתי את זה. חוץ מזה לא עניין אותי
כלום. בגיבוש, בגלל המצות המחורבנות האלו, התחלתי להקיא ביום
הראשון, לשלשל ביום השני ולהתעלף ביום השלישי, כך שאת רוב
המסעות ביליתי על האלונקה עם אינפוזיה וזו כידוע לא בדיוק
השיטה לעבור גיבושים.
ליד הקצין מיון פגשתי את אביב ואזולאי שגם לא עברו. הם העבירו
ביניהם פחית קולה ואזולאי גם עישן תוך כדי. הם התווכחו על
הגיבוש, שהיה בערך הדבר האחרון שהתחשק לי לשמוע עליו באותו
רגע.  כל כך רציתי. כל כך. יכולתי כמעט למשש את זה.
"חכה חכה", אביב אמר. לא הכרתי אותו מלפני, אבל את האחיות
התאומות שלו, יעל ואיילת, כל הרצליה הכירו. "מילה אחת לאבא שלי
והוא כבר יהפוך להם שולחן שם. אל תדאג. אלה עוד ירקדו במסדר
כנפיים שלי". אבא שלו היה מפקד של איזו טירה בפלימוביל אבירים
ואביב היה בטוח שהוא יכול לסדר לו מה שהוא רוצה. אזולאי מאן
להשתכנע. "יא דפוק, אבא שלי מפקד טירה בפלימוביל אבירים והוא
יכול לסדר לי מה שאני רוצה, אפילו לעשות עוד גיבוש". עכשיו
אזולאי כבר ממש צחק. "עוד גיבוש? ואני דפוק..." אבל אז הוא
הסתבך עם הצחוק, הסיגריה והקולה והשתעל לאביב על החולצה.
"אידיוט!", אביב  צרח, "איך אני אכנס אליו ככה?" אזולאי המשיך
כאילו כלום, "מותק, אני לצבא הזה גמרתי לתרום". כל הגיבוש
אזולאי זיין את המוח על זה שחצי מהקבוץ שלו קצינים בלגו חלל
ומישהו בטוח כבר זרק עליו איזו מילה, ככה שאין שום סיכוי שהוא
לא מתקבל. ביום האחרון, כשכולם חיכו לתוצאות וכססו צפורניים
הוא כבר צייר לעצמו על החולצה כנפיים של סוף מסלול. הוא היה
הראשון שהקריאו לעלות לטיולית שחוזרת לבקו"ם. אני הייתי השני.
"אזולאי!" הדלת נפתחה והראש של הפקידה הציץ. "האחד והיחיד" הוא
אמר בחיוך הזה שלו ונכנס.  אביב התחיל להילחץ. "עכשיו, הוא
יקדח לקצין מיון בשכל, וכשיגיע תורי להיכנס הוא יהיה עצבני
לאללה". "תן לי סיגריה", ניסיתי לשנות נושא. אביב חיטט בכיסים.
"המניאק לקח לי את הסיגריות, תראה מה זה קיבוצניק. מלח הארץ,
עלק". הוא קם וניקה את התחת שלו מאבק. "אני קופץ לשקם הגדול
לקנות, רוצה משהו?" כשהייתי קטן כבר חלמתי על החלל והסתכלתי
לשמש, אפילו שאסור. "כן", אמרתי, "אני רוצה לעוף רחוק". הוא
זרק עלי אבן. אפילו לא ניסיתי להתחמק. "צא מזה כבר!" והלך.
אחרי שתי דקות אזולאי יצא עם חיוך. "נו?" שאלתי. "נהג קטר
בלגולנד, שבוע שבוע". ניסיתי לחייך גם אבל לא יצא לי מהראש איך
הקריאו את השם שלי בסוף הגיבוש וכל המחלקה שלי עשו את עצמם
כאילו הם לא מכירים אותי והסתכלו על העצים והשמיים רק לא עלי.
אזולאי חשב כנראה שאני שבוז כי אני רוצה גם. "תתעודד אח שלי,
אחד אצלנו מהמשק קודקוד שם. אני מדבר אתו ותיק תק מעבירים אותך
אלי". עשיתי כן עם הראש. "שמע, אני חייב לזוז, אנחנו מתפנים
לשם עכשיו. תשמור על עצמך, אה?", "יהיה בסדר" אמרתי, כי לא היה
לי משהו יותר טוב. שתקנו קצת. "טוב, אז יאללה", לחצנו ידיים
וגם הוא הלך.
עד שהצלחתי לשנורר סיגריה נפתחה הדלת "פרידמן!" הסתכלתי
לצדדים. "פרידמן!!" ואז נזכרתי בגראפיטי שעשו פעם ליד התיכון
שלו:' אביב פרידמן עכשיו חצות - מה עושות היעלות בלילות?' בתור
אח גדול הוא לא היה ממש בעניינים. "הוא כבר חוזר", אמרתי. "טוב
אז תכנס אתה".
התיישבתי. "אתה נמרוד, אני מבין". "כן". "תגיד לי נמרוד," הוא
נראה כמו מתאגרף והיה קרח לגמרי, "חשבת פעם להשתייך לטובים
ביותר, להיות חלק מצוות שעובד ביחד וחוקר את המרחקים הלא
נודעים?" אם חשבתי... אם הוא לא היה כזה בריון הייתי שובר לו
כסא בראש. "זה עלה בדעתי פעם או פעמיים", עניתי. "מצוין!" הוא
התלהב, "יש לי משהו בדיוק בשבילך. מה דעתך על שרות בים?" עשיתי
את עצמי כאילו אני חושב על זה. יש לי חבר, נובמבר שתיים לגו
פירטים. טירונות חורף בדנמרק, קור כלבים ואחר כך מה? לטחון
שמירות כמו כלב על ראש התורן, להסתובב עם חרב לכל מקום, ערסל
עם סקאביאס והיציאות על הפנים. הוא קיבל אינפקציה באוזן מהעגיל
הצבאי, בקושי להפניה נתנו לו לצאת.  "אני לא חושב שהים זה כל
כך בשבילי. אין לך משהו בפלימוביל?", "דווקא פלימוביל?", הוא
דפדף "תראה אני חושב שיום אחד תצטער שלא הלכת לצי, אבל אני לא
יכול להכריח אותך. זה התנדבותי". התנדבותי בתחת שלי. מה חבר
שלי לא עשה בשביל לצאת משם. שבירות שמירה, קב"ן בלגאנים. כלום
לא עזר. ולך תדפוק נפקדות באוקיינוס. "יש לך מזל היום: פתחו
עוד צוות במירוצים. מתאים לך?"
את הביתן של פלימוביל מצאתי בלי בעיות כי היה כתוב עליו
PLAYMOBIL בענק. בפנים הראו לנו איזה סרטון מעפן ואז נכנס סגן
אלוף מבוגר והעביר מורשת קרב ואני חשבתי על החברה שעברו את
הגיבוש ובטח מנכשים עכשיו עשבים במאדים וצוחקים ומבסוטים,
כשבסוף נתנו לכולם מדבקות שהיה כתוב עליהן 'פלסטיק בראש - זהב
בלב' וגם 'לא נמס תחת אש'  ועוד כל מיני כאלה להדביק באוטו של
אבא, אם יש לך אחד כזה.
אחר כך חילקו אותנו לקבוצות לפי יחידות: קרקס, בית חולים,
משטרה ומרוצים. למפקד של הקבוצה שלי קראו מרקו והיה לו מבטא
איטלקי קסדת מרוצים ופרצוף של אחד שמזיין בערמות. הוא לקח
אותנו לטיולית ולידי התיישב אחד בשם יונתן שכבר ידע הכל על
היחידה והוא סיפר לי קצת, עד שהתחלתי לנקר.
כל הדרך למונטה- קרלו ישנתי, חוץ מכשהנהג עצר בקסטינה וירדתי
להשתין ולעשן סיגריה.
הגענו מאוחר בלילה וישר התחלנו להתרוצץ כמו עכברים בבסיס כדי
לסיים טופס טיולים. הכי פחדתי ממה שיעשו לנו במרפאה. בתיק
הרפואי נכתב בלאקוניות 'הוסב לפלימוביל' אבל לא זיהיתי את עצמי
במראה אחרי זה.
בשיחת פתיחה מפקד הקורס הסביר לנו קצת על הנהלים ועל המשמעת
הגבוהה הנדרשת מנהגי מרוצים וכל זה ואז אמר שישנן שתי מגמות:
מי שיגיע למכוניות יצא מחר לרגילה ומי שימצא מתאים לאופנועים
יצא לגיבוש ויקבל רגילה רק אחר כך. כשחשבתי שכבר נגמר נכנס
ויוגרף ואחריו מש"קית חנוך שמנה שעשתה לנו סקירה כללית על על
מונטה קרלו והריבירה הצרפתית כי זה נורא חשוב בארבע לפנות בוקר
שנדע איפה אנחנו ומה החי והצומח. בגלל זה בלילה לא היה לי כוח
ללכת עד השירותים והשתנתי על עץ ליד האוהל. לא יודע איך ומי
גילה, אבל בבוקר, במסדר יציאה, המ"פ העמיד אותי מול כולם בתור
דוגמה לחוסר משווע במשמעת עצמית  וכאן זה לא בית זונות וכנסו
לדירבאלאק והלכה הרגילה. התחלה מצוינת.

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, אפילו שחלפה למעלה משנה
מאז. את הקורס, למרות הכל, סיימתי בהצטיינות, יצאתי לסמלים
מוקדם וחזרתי להדרכה. את יונתן, שישן מיטה מעלי העיפו מהקורס
חודש לפני הסוף בגלל שהוא השתכר מהשמפניה של הניצחון בראלי
פריז דקאר, לקח בפרארי כוננות איזו תיירת גרמניה לעשות רייסים
בעיר ובסוף הפסיד אותה בקזינו. לא מזמן שמעתי שהוא נהג אמבולנס
איפשהו. אזולאי נהרג בינואר בהתנגשות רכבות  ואת אביב פגשתי
בתחנה המרכזית ביום ראשון שעבר. הוא מ"מ של אינדיאנים במערב
הפרוע. הפגישה אתו העלתה בי לראשונה מזה זמן רב את הכמיהה
הישנה שלי לחלל  אחרי שהסתרתי אותה מעצמי כל כך טוב.
מסתבר שהפצע הזה כבר לא כואב כמו פעם. אני חושב שטוב שהדברים
הסתדרו כפי שהם.  אני מבסוט בפלימוביל. מה יש להתלונן: אקשן,
מעריצות, כל הפינוקים. הדבר היחידי שקצת מפריע לפעמים זה שאין
מרפקים. ושלא יבינו אותי לא נכון: אפשר לחיות גם בלעדיהם.
ידעתי שלא יהיה לי קל, שאני אדרש לויתורים מסוימים, אבל יש
רגעים שאני מוכן להרוג בשביל סיגריה.