מאז שהייתי קטן, תמיד פחדתי מהאיש שיביא לקץ העולם. בלילות
סוערים, הייתה אמא מספרת לי לפני השינה סיפורי-ילדים ורודים על
המנוול שיחריב את עולמינו ויגרום להרס טוטאלי של כל מה שאנו
מכירים ואוהבים. כשהסיפור הסתיים, הייתה אמא נושקת לי במצח
ומשאירה אותי לבד עם המחשבות. הייתי נרדם אל תוך סיוטים של
סוף-העולם. הכל חרוך ואפור מסביבי, ואני היחיד שנשאר בחיים.
אני מחפש בחלומי את אמא, שתתן לי נשיקה במצח ותסיים גם את
הסיפור הזה, אך אין אמא בנמצא, רק צחוק מרושע המתגלגל ברקע.
אני מתחיל לבכות, והכל באשמת אותו מנוול מיסתורי שהשמיד את
העולם.
לאחר שהייתי מתעורר בבהלה באמצע הלילה, פחדתי לחזור לישון מפני
שלא רציתי לחוות שוב את הסיוט. הייתי נכנס עמוק מתחת לפוך שלי,
ומסתכל על הצללים מרקדים בחדרי. אמנם הצללים באו מבית טוב,
בעיקר עצי אורן וברוש רמת-גניים, אבל מבחינתי כל אחד מהם יכל
להיות אותו מפלץ ידוע לשמצה שבא לקצץ, לפוצץ, להרוס, ולהשמיד.

כל כך שנאתי ויראתי את המנוול, שכשגדלתי הצטרפתי
לפלוגות-הלוחמות של החברה להגנת הטבע. קיבלתי בגיוס רובה (עם
פרחים בקנה) וסכין (למריחה). כל יום התאמנתי לקראת המפגש עם
אויב הילדות שלי, שכל רצונו הוא לפורר את העולם.

לא מזמן, החבר'ה מהיחידה תפסו חשוד. הוא תאם לתיאור הטיפוסי של
מתנקשי-עולם. המניאק כמובן הכחיש כל אשמה, אבל מובן שזה לא עזר
לו. היינו בטוחים שזהו, הצלנו את העולם! אנחנו הצלנו את העולם!
לפני מספר ימים, ערכנו חגיגה גדולה לרגל המאורע. הגעתי למקום
עם מצב רוח נפלא, והתחלתי לסרוק את האנשים המוזמנים להנאתי. כל
העולם ואשתו נכחו במסיבה. אשתו של העולם הייתה הבחורה היפה
ביותר שראיתי בחיי. אשתו של העולם לבשה שמלת-ערב לבנה אשר ישבה
על גופה הצעיר והמחוטב באופן מושלם. היה לה חיוך של
ספורט-אלגנט, ועיניים בוהקות כאילו השמש בכבודה ובעצמה זרחה
במעלה ארובות פניה. ואני, שתמיד הייתי ספקן גדול של אהבה,
התאהבתי בה עוד לפני שהחלפתי עימה מילה. נרגש ביותר, הלכתי
להחליף עמה מילה, בתקווה להרבה יותר מזה. כשראיתי שהיא עומדת
לבד, מיהרתי אליה והצעתי משקה שלקחתי מהבאר. פיתחתי שיחה,
וראיתי שהיא זורמת איתי. לא ידעתי מה אני עושה, למה ואיך, פשוט
ידעתי שאני חייב. לא יודע מה, אבל חייב. הפיטפוט הקליל שלנו
קלח והפך לשיחה מוצקת ורצינית. בעלה היה מוזמן הכבוד של
המסיבה, הסתובב עם כל מפקדי הפלוגה ושאר המי-ומי, ולכן לא היה
באיזור. התקרבנו במשך כל הערב, עד שבפרץ של דחף בלתי רצוני
פשוט נישקתי אותה. היא נישקה אותי בחזרה, והמצב רוח שלי עלה
מנפלא לאלוהי. לא יכולתי לבקש יותר. כבר בכלל לא חשבתי על
המתנקש-הפוטנציאלי הממזר שתפסנו, אלא רק על האישה שהחזקתי
בזרועותיי. זהו היה הרגע המאושר בחיי. הרגע שלאחר מכן, היה
העצוב ביותר.

בעלה עמד שם, צלחת חד-פעמית של סטייק וצ'יפס בידיו, ובהה בזעם
באשתו מחובקת עם גבר אחר. בעלה, העולם, היה מוכן לתת לאשתו את
הירח אבל לא הסכים לסבול בגידה. הוא הסתכל לי אל תוך העיניים
במבט חודר וטעון כעס למשך כמה שניות, ולפתע התפוצץ מרוב זעם.
רסיסיו של העולם התפזרו לכל עבר. הכל סביבי הפך חרוך ואפור.

ואני הפכתי לסיוט הכי גדול שלי. נהייתי האדם אותו שנאתי כל
חיי. התאהבתי בה, ובכך החרבתי את העולם.

מיד גילגלתי צחוק מרושע אל הרקע.