היא היתה יפה יותר חכמה יותר ומסוכנת יותר  ממה שאי פעם חלמתי
על...

מסעדת טוקה, ליל חמישי, שלוש לפנות בוקר, האור עמום, מחיצות
מפרידות בין האנשים שעדיין נשארו במקום, כבר לגמנו מכל בקבוק
שהיה להם בבר... אני מרגיש סחוט מכמות השליטה שהייתי צריך בכדי
לעבור את הערב הזה.
היא שיגעה אותי... דברה, חייכה, צחקה, לא הפסיקה כל הערב,
סיפרה על הכל  ואני לא הקשבתי,  
רק התבוננתי בפאר היצירה מלאכת ידי האומן - היא היתה יפה
מושלמת... לא גבוהה מידי, לא רזה מידי, שיער צבוע בלונד,
עיניים חומות, שפתיים קטנות, היא לבשה גינס וחולצה רקומה, ישבה
בצורה  אצילית זקופה, כזו מתנשאת משהו, כאילו מעבירה מסר ברור
שלא יכולתי לקלוט באותה השעה, אולי לא רציתי לקלוט.
היא פשוט נהנתה מעצמה, מחברתה שלה, מהמונולוג האין סופי ששטף
את הערב, האני מאמין שלה, עם כל ההתפלספויות האפשריות נתנה לי
להרגיש חלק ממנה למרות שברור לי עכשיו שהיא נהנתה מעצמה ומאדיי
האלכוהול שריחפו באוויר. אני הייתי רק פסל סביבתי בשבילה,
מישהו שיארח לה את הערב, מישהו שיהנהן בכל פעם שאמרה את משנתה,
מישהו שיצחק כאשר צחקה...
היא לא לקחה בחשבון שאפילו לה זה יכול לקרות, איבוד שליטה...

הרכב הישן שלי שעט ברחובות דרום תל אביב, מתקשה להאמין שהיא
נוסעת כאן ואיתי, השחר עלה,  היינו בדרך לדירתה, היא חייכה אלי
כל הדרך, מסתכלת בפרופילי ומזמזמת לה איזה שיר של כוורת שאף
פעם לא סבלתי, אבל לי - לא היה אכפת, שמעתי רק את נהמת המנוע
המקרטע ואת השקט של רחוב אלנבי הישן.
מבט נוסף לעברה והיא ישנה כמו תינוק, לא-לא, זו לא התוכנית
חשבתי לעצמי, עכשיו צריכה לבוא  הזמנה לקפה של בוקר.
השלמתי עם המצב בלית ברירה, סחבתי אותה לדירתי בעודנה ישנה,
הנחתי אותה בעדינות על מיטתי והפלגתי לי רחוק רחוק בהרהורים
אין סופיים.

שבועיים קודם ראיתי אותה לראשונה, זה היה בהמתנה לטיסה בחזרה
לארץ מניוארק שבניו גרז'י,
שבתי מאותה התנהלות אין סופית של עסק מבטיח שלא מצליח להתרומם
בגלל התרחישים הבלתי אפשרית של החיים בארץ. דווקא בגלל שהתחלתי
לפתח מין תחושת דכאון ורחמים עצמיים על עוד נסיעה כושלת ההארה
שבפגישתנו המקרית שם הסבה לי מין תחושת הגשמה, מין קרן אור
בקדרות היומיומית. שאלתי אם המקום פנוי לידה והיא הנהנה בלי
להעיף מבט, המשיכה וקראה איזה ירחון   אופנה מטומטם מאותם אלו
שאתה מדפדף בהם, מחפש איזו תמונה להעצר בה - אבל אין.

הוא היה באמצע שנות הארבעים לחייו, גרוש, סגור, מרובע משהו,
אפילו קצת משעמם, מונטוני עד כאב, שטחי בכל מה שעשה, אף פעם לא
הסתכל אחורה, אף פעם לא ניסה להתעמת עם המציאות.
נתן לחיים לזרום והמציאות היא שמשכה את חייו. עבודה, משפחה,
קצת ג'וגיננג מידי פעם, חו"ל, לא משהו להתקנא בו. הוא נולד בתל
אביב למשפחה מבוססת. אביו היה איש צבא ואמו מורה. שניהם גם יחד
תרמו מעט מאוד לעיצוב אישיותו. היה ילד מרדן אם כי מוכשר
ביותר. את כל מרצו הוציא על להרגיז את כל הסובבים, חד כתער
בלשונו ועוקצנותו - לא פעם גרמה לו להסתבך. את  כשרונו זה רכש
כנראה מקריאת ספרים אין סופית. כל עולמו היה הספר.
יום אחד בכיתה ה' התעמת עם מורתו בשעור היסטוריה על כשלון
התנועה הציונית שלא הצליחה להנחיל לנו מעבר לנחלה שום מסר
היסטורי - על היותנו עם שסבל מרדיפות והיותנו כובש שנוא וזאת
למרות האופוריה ששרתה במחוזותינו בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים
ההיא (מלחמה שבדיעבעד הפסדנו בה ורק היום אנחנו משלמים את
המחיר). המורה ההמומה מגודל המנטרה מיהרה להזמין את הוריו
לשיחה. אביו, שהיה סגן אלוף בצנחנים, איש שמלחמה זורמת
בעורקיו, כמעט איבד את עצמו לדעת ובמשך חודש שלם ריתק אותו
לביתו ורצה רק לדעת מהיכן קיבל הילד את משנתו.
במהלך השנים הצליח להוציא מדעתם מורים ומנהלים שכנים ובעיקר את
חבריו, בעצם בני כיתתו, חברים לא היו לו, הוא היה חובט בהם
במילותיו, עוקץ כל דבר שזז. פיו היה בעוכריו, אילוא היה רק
מנסה להשתמש באוצרות פיו היה מצליח לזכות בהכל. את הצבא עשה רק
בכדי לצאת מידי חובה, עשה מינמום למען יראו, בעיקר אביו...

התעוררנו רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הייתי זרוק על הספה
בסלון בתחתונים וגרביים. משהו לא מובן, שמעתי את המים זורמים
במקלחת וחיוך נסוך על פי, נזכרתי באותה יפיפייה שישנה את שנתה
על מיטתי. קפאתי מעצם המחשבה, נשארתי לשכב מחכה לבאות.
עוד שעה ארוכה המים קלחו ואני מצית סיגרייה ומתמסר לצורות
בעשן. חיכיתי כבר שתצא, זה היה חייב להיות טוב, נהניתי מהמחשבה
עליה ערומה במקלחת שלי, עצם הידיעה היתה יכולה למלא אותי
לשנים. המקלחת נמשכה נצח.
היא התמהמהה במקלחת , נכנסתי לבדוק מה קורה, היא הייתה מוטלת
באמבטייה, ראשה שמוט לאחור כמו גוויה מתה.  
סתם סתם...
המתנתי לה על הספה, הדלת חרקה והיא יצאה במלוא הדרה, מגבת אחת
עטפה את פלג גופה העליון  והשניה על ראשה, חייכה אליי והלכה
להכין קפה כאילו חייתה בבית הזה מאז ומתמיד.

- להכין לך?
- לא אני... טוב. עניתי
- כדאי לי לשאול איך הגעתי לכאן או שהפרטים יהרסו את גודל
המעמד?
- סתם נגררנו לכאן, שום דבר מעניין לצערי...

היא הציתה סיגריה וכוונה את הרדיו לאיזו תחנה מקומית  והחלה
סורקת את הסלון. היא התעכבה על הסיפרייה האין סופית שלי, משהו
שסגדתי לו מיימי ילדותי. היו לי שם ספרים שונים, מרומנים ועד
אוטוביוגרפיות של גדולי הדור, קטעי עתונות של מאורעות
היסטוריים מסודרים באלבומים, מילונים,  ספרי קודש. זה היה
המקדש הפרטי שלי והייתי גאה בו.
היא המשיכה הלאה ועצרה מול התמונות. או חור שחור... מייד הסטתי
את תשומת לבה לשעון, זכרתי שהיא צריכה להיות היכן שהוא אחה"צ
וניצלתי מאינקוויזציה של חקירות שלא הייתי עומד בהן.

- אני מקווה שהלילה  לא תשאיר אותי לבד בחדרך... המטירה לעברי
ואני כמעט נחנקתי.
- הפסדתי משהו?

רציתי  לקום אבל זיקפתי מנעה ממני, לא הייתי מוכן עדיין לתת לה
להבין שהיא מושכת בחוטים. המשכתי בשיחה טרוויאלית והתבוננתי
בה. היה בה משהו מוזר, משהו שחשדן כמוני לא יכול להתעלם ממנו.
לא הבנתי מה היא מחפשת איתי. לא שבטחון עצמי חסר לי, אבל היא
הייתה ליגה אחרת.
אחרי מאמצים כבירים התרוממתי ועפתי למקלחת, הייתי חייב לשטוף
ממני את כל  ארועי הלילה. המים היו מעולים, התפנקתי לי מתחת
למים, עיינים עצומות, ידיים משולבות, שעה ארוכה ללא ניע. לרגע
שכחתי את האורחת שלי אבל היא לא אפשרה למצב האבסורדי הזה
להתרחש לאורך זמן, היא ישבה על קורת האמבטיה מביטה בי
ושותקת... הרגשתי  לא בנוח ולא מגודל המעמד אלא מתחושה מיוחדת
ששטפה את כל תאי המוח שלי. אני זוכר את התחושה מימי גיל
ההתתבגרות כשהרשיתי לעצמי, בעצם
כשלא מנעתי מעצמי, ללכת אחרי הלב, כשהספונטניות שלטה בי מין
הרגשת התאהבות... אמאלה... קצת נסחפתי אני מודה, בסך הכל ריבוי
ממוקד של הורמונים. נראה לי שרציתי אותה... זו הגדרה טובה
יותר, התלבטתי  אם  זה הזמן המתאים לפעול והחלטתי שאתאפק ואשחק
את המשחק  כפי שהיא רוצה, הרי לא ייתכן שהיא כאן ועכשיו לחקר
האבולוציה. היא כאן איתי כי היא רוצה להכנס אל מתחת למים ותחת
כנפי השכינה J.
התעטפתי במגבת ויצאתי לי מחוזק מאותה מחשבה, היא נשארה ללא זיז
ודברים.
מרחתי קצף גילוח להנאתי, מרוצה מעצמי מזמזם את אותו שיר מעצבן
מאתמול "אני זוכר אותה מהמכולת" כוורתי כזה ללא משמעות, אם היו
יכולים למדוד את רמת האגו שלי באותה שניה המאצ'ומטר היה
מתפוצץ.

היא נעמדה מאחורי, נצמדת אליי, חוטפת את הסכין ומתחילה לגלח
אותי ככה מאחורה, הייתי בטוח שהנה אני נחתך, אבל אם כבר להחתך
מגילוח אז זו הדרך... היא הסתובבה לפניי, ממשיכה להסיר את
הקצף, נשענת עליי עם יד אחת. היא נהנתה מהמשחק. בשבילי זה כבר
היה די והותר, החלטתי לוותר, משכתי אותה מעלי ויצאתי אל חדר
השינה להתלבש. זו לא הייתה התוכנית שלה, היא באה בעיקבותיי,
המגבת שלה כבר מזמן נשרה על הרצפה, ואז בפעם הראשונה ראיתי
אותה, כן-כן היא בהחלט הצדיקה את המוניטין שרכשה אצלי, היא
היתה מושלמת כמו שאהבתי, רגליים חזקות, סימניים ברורים של
אופניי הספינינג, עכוז לא קטן, מתניים צרות ושדיים אך... איך
לומר,דלות השפה מצילה אותי מתאורם... מושלמים.
התפללתי ברגע האמת הזה שמשהו ישתבש, לא הייתי מוכן לרגע הזה
עדיין, זה מין זמן כזה שאתה  חי בשבילו ולא רציתי שהוא יגיע
עכשיו, עוד קצת להנות מההמבוא של המשחק המקדים. אלוהים שמע
לתחנוני והסלולרי הגואל צלצל. פתאם אהבתי את הצלצול של המכשיר
הנייד הזה, שביום חול הייתי  מקלל בכל צלצול. מזכירתי האהובה
הייתה מהעבר השני ובקולה הציני שאלה, "נו דן, מה יש לנו הערב,
מי הערב זוכה לערב שירים מרגש ורומנטי?"
- מה רצית? החזרתי בקול סמכותי, ואז הזכירה לי את הטיסה של מחר
בערב, כאילו לא זכרתי את התיק המעיק הזה. אולי דנה תעזור לי
להתארגן חשבתי לעצמי, אך מכל היתרונות שהיו לה והיו לה  את
הקטע של האישה-האימא-העקרת בית הקטנה שיודעת לקפל בגד או יותר
נכון שתהיי מוכנה לקפל למעני, לא-לא הייתי סומך יידי עליה.
כביכול הנשים בעולם מתחלקות לשתיים: קבוצה אחת תהייה של הנשים
שנתמכות באגודות הפמניזם ויהיו האמהות האולטימטיביות ולא מעבר
לזה.  והשניה, יהיו אותן נשים עצמן עם גברים אחרים ויהיו כל מה
שהן לא בבית, ונוסיף להן גם את ה"דנות" לסוגיהן והן לא לא
יקפלו לי את הבגדים. מה שנשאר זה רק שאקפל לבד את הבגדים ואכין
את התיק לבד.
-עוד משהו הפצרתי בה... והיא ענתה בשבת שלום ומן הפצרה על
הקורקטיות שבדבורי.
טלי, המזכירה שלי, היתה אותה אחת מהקבוצה השניה נשואה, באושר
שגורמת לעוד בעל מתוסכל  להסתובב בעולם, אבל בעבודה היתה עושה
לכל הגברים מה שדנה עשתה לי - להוציא אותי משלוותי.
אה כן, שכחתי לספר לכם שבזמן שאני מנהל את הדיון הלא פופליסטי
והשובינסטי שלי, דנה הספיקה  להעיף את המגבת מעלי לפרוע את
שערה ולהצמד אליי כמו אומרת לי קח אותי... משונה קצת... זו לא
הדרך שלה, כנראה מנסה למתוח את החבל עוד קצת...

מה אומר לכם ידידיי, אני מתחיל לחשוב שאני בסרט, הערב ירד, זה
היה אחד מאותם ערבים חורפיים של שנת 2003, הגשם לא פסק מזה
שלושה ימים, הרוח העיפה כל דבר שנקרה בדרכה. הדיי הרעמים נשמעו
כמו הסקאדים של מלחמת המפרץ ההיא. התכרבלנו מתחת לשמיכה,
ממשיכים את אותה מלחמת עולם שלישית, מלחמת אסטרטגיה ושליטה, אף
אחד לא מתפתה להישבר. המתח הגיע לשיא, רציתי להפסיד כבר ותוך
כדיי שאני מחשב את מהלכיי שמתי לב שהיא מתרוממת, היא התחילה
לנוע במין טרוף, היתה לה טכניקה ביזארית. היא שילבה את הרגליים
ונטתה על צידה, ירכיה נעו כמכונה משומנת במין רעוותניות והיא
פשוט אוננה לידי. לא עושה לי טיפת חשבון, הקצב גבר  והרגשתי
שהיא מתקרבת לשיאה. אני הרגשתי - כל הבניין הרגיש, שמע. מזל
שהמלחמה נגמרה. אנשים היו נכנסים למקלטים מעוצמת הוירבציה. היא
המשיכה מספר רגעים במה שנדמה לי כנצח  ומה שאח"כ גרם לי
לטראומת חשק עד שפרקה את כולה, היא אכן סיימה במעין קריצה לקצה
גבול היכולת האנושית, יש בי מין נטייה להקצין בארועים מסוג
אלו, אבל הפעם פשוטו כמשמעו, זה היה  השיא. וההמשך אף טוב
יותר, היא חייכה אלי במין שביעות רצון נשענה על חזי השעיר
ונרדמה לה.
(התחלתי להבין את משמעויות הגרפיטיז שנמרחו על כל גשר בתל אביב
"זכויות הגבר" בגלל נשים כמותה התנועה קמה).
לא יכולתי לזוז, היא נמרחה עליי וזהו, בלית ברירה הרמתי את
הספר מהשידה לידי והתחלתי לנסות ולקרוא ממנו. קראתי שוב ושוב
את אותו עמוד ולא הצלחתי להתרכז. מה הפלא שלא... זה הספר
האוטוביוגרפי של גולדה - "חיי". איך נאמר בעדינות, גולדה היתה
האנטיתזה המוחלט של הדבר שישן עליי. לבסוף הצלחתי להתעמק -  אם
יש משהו שמרתק אותי בפוליטיקה והעשייה הארץ-ישראלית זה השנים
שלפני קום המדינה, הכל היה בתולי, אידיאולוגי, הגשמה, כל מה
שדור המחשב לא יזכה
לעולם. הכל היה פשוט וברור לא אגואיסטי במבט לאחור, אפילו
סוריאליסטי. אני, הפצפיסט הגדול,  אפילו לי נראות המלחמות של
אז כל כך צודקות ומרתקות. התבוננתי בה שוב ואהבתי את ההרגשה,
מין תחושת דה-ז'וו  נעימה של חלוקת המיטה, הרגשה שמאז טרום
גרושיי לא זכיתי לה וכנראה היתה חסרה לי.
היא ישנה שנת ישרים, קמתי והלכתי לי למעוז השובניזם שבסלוני,
ערוץ הספורט, משהו שפיתחתי  אפרופו גירושיי כשהייתי צריך לפתח
אלטרנטיבה. הייתי יכול לראות  שעות על גבי שעות תוכניות על
כדוגל בערבות הקרח של איסלנד או תחרויות  סקטבורד בסלאמס הניו
יורקי, העיקר שאראה את הלוגו של ערוץ הספורט, זה היה מרגיע
אותי ומשאיר אותי מחוץ לקו האש. גם עכשיו זה התאים לי אם כי
מסיבות אחרות, הייתי חייב להעביר את הזמן עד ליקיצתה של
העלמה...

עליתי על הטיסה בחוסר רצון מופגן, הייתי צריך להתנתק מחווית
סוף השבוע הזה. בדרך כלל אני מתנהג כך, בורח מהתמודדיות, נלחץ,
נותן לחיים לעבור לידי, הרי אם היתה סיבה אפילו פחות חשובה כמו
משחק הוקי אינפנטילי הייתי נשאר ודוחה את הנסיעה. מאידך זו
הייתה נסיעה חשובה, הייתי מוזמן לתערוכה גדולה - זה היה שבוע
האופנה של מילאנו, כל הנחשבים היו שם ואתה לא רוצה להפסיד
תערוכה כזו.  

יש שלב בחיים שאתה יושב עם עצמך ומנסה לעשות סדר בראש. מתחיל
להעלות את אותן השאלות המציקות, אולי אפילו בנאליות, אבל אתה
רוצה להבין ולדעת לאן מועדות פניך, כמו... איפה אתה
רואה את עצמך בעוד עשר שנים: אהבה, משפחה, עבודה. אתה יודע
שנועדת לגדולות ועכשיו אתה רק יודע מה אתה לא רוצה להיות.
ראשית, יש לנו הגברים את האפשרות להתבודד, להתנתק מהחיים
לתקופת זמן מידי שנה. קוראים לזה המילואים... כמה ששנאתי את
המלואים ככה אהבתי אותם, זה זמן האיכות שלך עם עצמך, מנותק
ממשפך החיים, לפעמים הייתי יושב לי כמו לא מאמין שהחיים
ממשיכים לזרום בלעדיי כשהייתי שם, הייתי עושה שם את אותה עבודה
זניחה שעשיתי בסדיר, בנוסף לשמירות והשעות איתי ולעצמי בשמירה
לבד היו כמו התבודדות אין סופית באחד ממנזרי קטמנדו.  כל
ההחלטות החשובות בחיי, ההחלטות האסטרטגיות שלא נכפו  מכורח
הנסיבות נעשו שם. אולי זה נשמע קצת מוזר, אבל אהבתי את אותן
שמירות, הרי מתי יש לנו הזמן הזה להיות עם עצמנו, לא לעשות
כלום, מנותקים מהכל. אהבתי את אותן שמירות שבהן הלילה היה
בהיר, מלא כוכבים, הייתי מסתכל עליהם, מבקש את משאלותיי, נודר
את נדריי, מבטיח את הבטחותיי, הייתי אוהב לשמוע את השקט האין
סופי ובנוסף לנוף הלילי זה היה מין יוגה, מין התנקות, לילות
רומנטיים משהו, מחזה סוריאליסטי אי שם באמצע המדבר, התנים
ייללו ומשב הרוח היה מצמרר, בדרך כלל הייתי יוצא מאותן שמירות
עם החלטות הרות גורל.
עדיין לא העזתי ליישם את כל מה שחשבתי שם, עדיין לא נתתי דרור
לאהבותיי, עדיין לא הייתי מוכן לשבור את הכלים, אבל לפחות
תוכנית פעולה כבר הייתה ואמרתי לעצמי: לא עוד שהחיים ישלטו
וימשכו אותי, הגיע הזמן שאני אקבע את החוקים.
צריך הייתי  איזה טריגר קטן, פצפון, בכדי להתפוצץ, והוא יגיע
גם יגיע. עכשיו, מאז שגמרתי לשרת  במלואים, הייתי מנצל את אותן
שעות בלילות בנכר כדי להתנתק, אין כמו  לילה מילנאזי שיעשה את
העבודה, מסתובב שעות ברחובות מילנו באמצע הלילה הקפוא עם אותם
בקבוקניי אלכוהול ומתמזג  עם המחשבות... והערב על הפרק, ניסיתי
עבודה, אך כמו זיפזופ במחשבות היא נכנסה לתוך כל אחת מתוכניות
העסקים, היא השתלטה על כל תא פנוי במוח שלי ונצבעתי ורוד...

דנה, דנה, דנה... האשה הזו כברהצליחה להוציא ממני את כל
כוחותיי המנטליים ועדיין לא התפתח בנינו כלום, שום שיחה
מהותית, שום דיון מעמיק, שום ויכוח אינטלקטואלי, אבל כבר הייתי
סחוט...  להערכתי היא היתה בת 38, שמעתי אותה אומרת  משהו על
הבן שלה באחת משיחות הטלפון שהיו לה אבל לא ידעתי כלום מעבר
לזה. היא היתה בעלת חברת פרסום גדולה, כך התברר לי ממש בטעות,
עסקיה הנוספים חבקו עולם, ענייני נדלן כמדומני, היא היתה על
הקו עם כל האנשים שעיצבו את תרבות הפנאי שלנו.
בכל שיחה שהקשבתי לה התברר לי יותר ויותר כמה היא כרישה
בתחומה, אבל בגדול... ומאידך היה לה מין רוך כזה בהתנהגותה
איתי, הייתי תופס אותה במבטים חודרים אל תוך עיני כאילו מתמסרת
במחשבותיה ולפעמים הרגשתי שהיא קוראת לי נואשות שאוביל אותה
לאן שהוא, אפילו משהו איזוטרי  חסר חשיבות, העיקר שתוכל
להשען.
אלה היו שבועיים, מאותה טיסה ועד לפגישתנו ביום חמישי, מלאיי
פנטזיות למרות שהיו ריקים מתוכן נזקקתי למלוא כישוריי כמוכר
בכדי לשכנע אותה, אבל כנראה שהיא נהנתה מחיזוריי, לעצמה היא
אמרה כן כבר באותה טיסה כשיהתיישבתי לידה מספר לה בדיחות קרש.
אין לי מושג מהיכן התעוזה אבל נתתי לה את הסטנד-אפ של חיי,
מונולוג שאפילו אדי מרפי לא היה מתבייש בו (אני בהשראת  הסרט
של אדי מרפי "גסויות" לא שהוא כזה ענק, פשוט זה מה שהוקרן הערב
בטיסה). בסופו היא אמרה לי או קיי, הרווחת ביושר את מספר
הטלפון, מבלי שביקשתי, והשאירה לי את כרטיסה המהודר.
מה עבר לי בראש באותם שבועיים? תסריט חיי איתה, שוב הבאתי את
מלוא היכולת הוירטואלית שלי לידי מימוש, כמו אותו כרטיס לוטו
שאנו קונים מידי פעם ומרגע שעזבנו את דוכן מפעל הפיס אנחנו כבר
מחלקים את הכסף, תורמים לצדקה, עוזרים למשפחה, קונים את כל מה
שחלמנו כל החיים, המרצדס  קבריולט השחורה, טסים מסביב לעולם,
עוזרים לאשה ההיא שהבטחנו לעצמנו שנעזור לה כשנוכל   וכהנה
וכהנה, למרות שברור לנו שהסיכוי שזה יקרה הוא כמו שנפגוש את
ג'וליה רוברטס מסתובבת
ברחובות השכונה שלי ומבקשת  מקום לישון הלילה. רק שההבדל הוא
שצריך להעלות את האבסורד הזה בחזקת ארבעים ותשע ורק אז, אולי,
מישהו יסכים לשחרר את הכדורים המתאימים ולהסכים  שהיום תהיה
זכייה. כן-כן, אותה הרגשה נפלאה של פינטוז מילאה אותי במשך
שבועיים ולא השתחררתי ממנה.

הלילה  הקפוא הזה כמעט והסתיים, נצנוציי הזריחה העירו אותי
מחלומותיי. למרות שהראש היה כבד מנשוא והרגשת האלכוהול בגופי,
מן הראוי שלא ארחיב עליה את הדיבור, נאחזתי בשארית כוחותיי
להזעיק מונית שתקח אותי מכאן למלון. מאחורי התנשא לו המקדש שכל
גבר בעולמנו חייב לעצמו  ביקור בו. לא זה לא קתדרלת הדומו על
מאה שלושים וחמישה צריחיו וגם לא טירת קסטלו ספורזסקו,
זה המקדש של סן סירו (אצטדיון הכדורגל של מילנו), ענק הבטון
שנראה כמו מפלצת סביבתית מבחוץ
וכמו משכן האלוהים בפנים, כשאתה נמצא בו כשהוא מלא מפה לפה
בשמונים וחמישה אלף מאמינים. כן-כן, אז אתה יודע שרוח אלוהים
מרחפת עלייך ואתה נמצא במקום הנכון. תחושת הכוח שהמתפללים
במקדש נותנים לך לא דומה לשום הרגשת קדושה שהרגשתי בימי חיי,
מין צמרמורת שמדביקה
אותך למושב ואתה משותק ושואל את עצמך אם כל מה שחוית עד עכשיו
בחייך שווה איזכור בכלל?!
מונית, מי שמכיר את המקום יודע, אין סיכוי שאמצא בשעה זו וללכת
לא הייתי מסוגל אז נרדמתי לי  למרגלות בית האלוהים...  

חזרתי לארץ אחרי שבוע של עבודה מאומצת, השתכרות אין סופית,
חלומות בהקיץ ויפיפיות מילנזיות. הזמנתי סחורה שנראתה לי כסוף
הדרך, או בעברית מקראית שווה ביותר. חזרתי היישר ליום שני
הגדול. יום שני הגדול הוא הראשון מבין יומיים נוראיים של
השבוע, יום הילדים... אכן כן, באותם יומיים כשהילדים אצלי
מתפתחת לה מתחת לפני השטח אחת ההפיכות הגדולות בעולם, הרי הגעש
הפעילים ביותר הם כמעין ג'קוזי לעומת מלחמות אבות ובנים
שמתרחשות אצלנו בבית.  
יהונתן, הבכור, רון הצעיר וענת הסנדביץ, המציאו מחדש את
ההיררכיה במשפחה. כשהיו קטנים  יותר הייתי האבא האולטימטיבי,
עשיתי הכל לפי הספר, תשומת לב, משחקים, אהבה, שיעורים, טיולים,
מה לא... אבל עכשיו כשהחצ'קונים החלו לטפס על פניהם, אני והם
מתחרים על  תואר הבלתי נסבלים.
אין לי מושג איך הגענו לשם וגם נכון לומר שאין לי מושג איך נצא
מזה ומודה ומתוודה שרצון גם הוא מצרך מבוקש בעניין, רק רוצה
שאותן 48 שעות, פחות זמן השינה בית הספר והפעילות שלהם יעבור
ונהיה כבר ברביעי בבוקר.
מידי פעם אני מנסה להתחנף  להתעלות, שיחות על כדורגל, ספרים,
אלגברה בוליאנית, אבל אין צאנס, יש משהו שמפריד בינינו, משהו
שמעכב כל אפשרות ואני עוד לא התייאשתי, רק החלטתי כרגע בשנה
הקרובה לשחרר מעליהם את הלחץ, לתת להם לקבל אותי כפי שאני,
עסוק בענייני מצד אחד ומאידך שם בשבילם כשהם צריכים, מי שיבוא
עם הסכם שביתת נשק - אהלן וסהלן - יתקבל בברכה.
לא, אני לא מתייחס לעניין בשיוויון נפש, אני רק מתנהל כמו בשאר
התחומים בחיי, נותן לחיים לזרום ואחת ההחלטות במסע האחרון שלי
היתה - הבית תחילה. אני רק קצת מושך את הקץ, מחכה לאותו סימן
שיגרום לי להתעורר משלוותי, מהאפטיות שלי לבעיות מסביב.

ביום שני בלילה, בזמן שאני פורק את התיק ההוא שדנה לא ארזה לי
ומוציא כמה אפשרויות לסטטוס-קוו בינינו, כמה חולצות ששום בן
טיפש-עשרה לא יאמר להן לא, החלו צחקוקים מתחת לאפי, הבנתי
שפידחתי במשהו... מסתבר שדנה'לה, לפני שעזבה את ביתי, בראשון
בבוקר, כשאני כבר הייתי אי שם, השאירה לי מתנה קטנה על השלחן,
זה היה שיר ממחברת השירים שלה, שלא פעם הזכירה לי  על
המצאותה.


חדור לתוך עיניי
ספר לי מה רואים
עמוק אל אישוניי
האם נראים שקרים

או אמיתות נגלות
אולי רק הזיות...?
אולי כנות פלאים
אולי - יכול להיות
חדור לתוך עיניי
ספר לי מה רואים.


הייתי מופתע לחלוטין, תמיד ידעתי לחנטרש דברים, להביא דברים על
צידוקם, אבל הפעם זה היה  בלתי צפוי לחלוטין, נשארתי המום וחסר
הסברים. קראתי את המילים שוב ושוב, מנסה לפתור אותן,  הייתי
נרגש משהו מעצם המחשבה שלה, כבר הבחנתי בהזדמנות קודמת שהיא
מסתירה משהו מבעד
לקליפה החיצונית, מין רכות סמויה, מין חולשה נפשית וזה היה
החותם. היא אכן שברירית ביסודה ורק מין כרום עבה מגן עליה,
אולי היה בי החומר הכימי להמיס אותה, אולי הייתי נייר הלקמוס
שנצבע כשנתתי לה לבד להשיל את עורה.
אני המאצו ששום  דבר לא  ריגש אותי מעבר לתאווה ויצרים הייתי
רכרוכי כעת. הילדים לא שאלו שאלות למזלי, בעצם גם לא היו לי
תשובות, לא ידעתי להגדיר מה מתרחש בינינו, האם זה עניין פיזי
או שמשהו מתחבר אליו.

הילדים סיימו את הערב והלכו לישון. היה כבר אחרי חצות, לא
יכולתי לישון, הייתי עדיין עמוס חוויות ואדרנלין, חטפתי לי
בריזר אפרסקי ויצאתי לשוטט ברחבי האינטרנט. היה לי הרבה מה
לומר, רק שלא היה מי שיקשיב לי ואין כמו מרחב האפשרויות בנט.
הייתי שועל קרבות ותיק שם, לילות בודדים הפכו  לאורגיות
פלספנים, הייתי נהיר לכל הפורומים האפשריים, צטים, וכל שאר
תוכנות ההתכתבויות. הייתי נותן שם דרור לגחמותיי, בעיקר נהנה
לקשקש על פוליטיקה. אני חושב ששם עיצבתי את השקפותיי,  
נעשיתי שמאלני (ולא סוציאליסט), יוני פשרן, אוהב בריות, מבין
את הצד השני, ילד פרחים כזה וזה גם בגלל ריבוי הימניים. הייתי
חייב לקחת צד והגנתי על הצד שלי בכבוד רב. הערב הייתי צבעוני
משהו  וחיפשתי שיחה קלילה באחד הצטים האמרקאיים. אהבתי לנסות
את כוחי עם אנשים שונים שלא חושבים כמוני. רציתי לקבל
פרספקטיבה רחבה על האנשים הקטנים, האנשים הדומים לי, לדעת שאני
לא לבד, למרות שאני מצטייר כמישהו קוסמופולטני שמסתובב בעולם
ונושק לכל נפלאותיו,בנשמתי אני בהחלט פרובנציונלי, איש העיר
הקטנה שרוצה לחיות בשקט את חייו. רציתי לדעת שאי שם בערבות
טקסס יש עוד מישהו מתוסבך ומורכב כמוני, לשמוע את משנתו וגם
להשמיע והיה לי הרבה מה   לומר, בעיקר לשפוך את ליבי, ואין כמו
אמריקאי/ת להוות משבצת למטרה נעלה זו.
המטרה לא הושגה הערב, לא מצאתי את הפרטנר המתאים, אז פרשתי
לספרי הקט, כן-כן, אותה גולדה היקרה...
נרדמתי כנראה עם הספר פתוח, התעוררתי לקול הסלולרי המעצבן,
הילדים יצאו לבית הספר, טלי, כמובן, היתה שם, מופתעת לדעת שאני
עדיין במיטה. נפנפתי אותה וחזרתי לישון ושוב צלצל הטלפון.  
צעקתי לה מעברו השני
- עזבי אותי, אני עייף. ואז נחרדתי לשמוע מעברו השני את דנה
אומרת "אלוהים". שוב הרגשתי מרחף
וחסר מילים, פתטי ונדוש.  
- שלום לך.
- בוקר טוב, עניתי.
- אתה בא לקפה?
קפצתי ורציתי לומר תני לי עשר שניות ואני מתייצב אצלך, בשבילך,
בגללך, אך ההרגל המיושן והדפוק שלי לשחק משחקים השתלט עלי.  
- לא אני עייף, חייב להשלים שעות שינה.  
- אם כך לא אטריד אותך, ענתה.
- כן אמרתי, נדבר מאוחר יותר.
נפרדנו לשלום, רצתי להרוג את עצמי, הייצר הרע שוב גבר על. לא
הספקתי אפילו להתהפך וכבר שמעתי נקישות על הדלת. לא עניתי, לא
יכולתי לסבול אף אחד עכשיו, אך הן התגברו והפעמון המעצבן עם
מנגינת ספור אהבה גם ניגן לו. קמתי מכוסה בסדין, חטפתי לי את
בקבוק החלב בדרך , פתחתי את הדלת. דנה עמדה שם, מחייכת חיוך
כובש, נשענת על הקיר. היא נראתה לי גבוהה פתאום, כנראה העקבים
האין סופיים, מחויטת, שער אסוף, אודם ורדרד שנתן מין רוך
לפניה.
שתקה דקה ארוכה בעודני לוגם מבקבוק החלב ואז משום מקום ירתה
- התגעגעתי.  

בדרך כלל זה קורה בזמן תאונה או בזמן טראומה אחרת, אבל תסריט
חיי עבר מולי. הרגשתי צמרמורת בכל הגוף, השתתקתי. יש אנשים
שברגע שהצליחו לכבוש את היעד מאבדים עניין וברגע זה היה נגמר
להם מהאשה המושלמת הזו אבל אצלי ההפך. רציתי אותה עכשיו יותר
מתמיד.  

היא פסעה לעברי, טרקתי את הדלת. היא נשענה עליי מחבקת אותי
ומנשקת את צווארי. שוב פקחתי עין בלתי מכוונת בהרגשת השתוממות
אבל הפעם אמרתי אני נותן לזה צ'אנס. התישבנו לנו על הבאר  
המזויף שלי, מכונת האספרסו החלה מתקתקת , אני בלבוש הפרעוני
שלי יצקתי שני ספלים, על אחד הספלים היה ציור של אשה הבאה על
סיפוקה וקוראת לעוד ועוד קפה כמובן, ועל הספל השני גבר  הקורא
לעזרה מעודף... קפאין.
ואז ראיתי אותה לראשונה בגובה העיניים. שיחה קולחת על הכל ועל
כלום שוחחנו, צחקנו, השיחה שטפה. למדתי להכיר פתאם אישה שונה
שיש לה חסרונות, שיש בה כשלים, שלא הכל מושלם כפי שתארתי אבל
לכן ובגלל התחלתי להתחבר אליה יותר, ומן הסתם גם היא אלי.
ראיתי במבט שלה   שהיא רוצה ומצליחה להתחבר אלי. העיניים שלה
כאילו ביקשו להכנס לתוכי ונתתי  לה, שיתפתי אותה  ברגשות
הטוטליים שלי אליה.
הזמן טס, לגמנו עוד קפה ונשנשנו עוגיות, כל העת אני חוקר אותה,
מדבר איתה, מתעניין בה כאילו היא צעצוע חדש. הילדים נכנסו.
ערכנו היכרות. ראיתי במבטם את אי שביעות הרצון מהיפיפיה
שלידי,
כאילו מאיימת על תואר המלכה של האקסית המתולוגית שלי, בעצם
האמא שלהם. אני מתכחש לה, מנסה לדחוק את אמא שלהם מראשי - לא
תמיד בהצלחה.
הם עשו כל מאמץ לנסות ולאחות את הקרעים שבינינו אך ללא הועיל.
עכשיו הייתי נתון את כולי לדנה.

אולי בעצם ניסיתי ע"י התנתקות ממנה לנסות להוציא אותה מרמ"ח
אבריי אישתי או נכון יותר, גרושתי. היא הייתה כל מה שסיפרתי על
דנה בחזקה עשירית. כשהכרתי אותה היא היתה גדולה מהחיים, לא
פחדה מכלום, היא הייתה מזיזה הרים וימים, היא הייתה גורמת לי
לרעוד רק מעצם המחשבה שהיא שלי. אם הייתה לי האפשרות לבחור שוב
- הייתי בוחר את המודל שלה ללא ספק. כמובן, עם שיפורים,  שהרי
ממילא מה שהיה מתאים אז אינו מספק אותנו היום...

ישבנו עוד זמן מה עד שכולם התפזרו להם. השתררה דממה, הצמדתי את
הכסא שלי לשלה כך שהיינו צמודים. הבטתי לתוכה, מנסה לעבור
לפסים אינטמיים, פיזיים. רציתי אותה. רציתי לגעת בה, לנשק
אותה, רציתי לטרוף אותה. הרגשתי את עצמי כמו מעיין לבה רותחת
מבעבע וגועש וכמעט מתפרץ אם כי ידעתי להסתיר זאת היטב. ליטפתי
את שערה. ידי החליקה על עורפה, מנצלת את המרווח בין החולצה
לגב. עכשיו אחרי שפרמה את כפתור החולצה העליון לא חיכיתי לכל
גינוני הטקס ועשרת הדברות של המשחק המקדים. ידיי היו כבר על
שדיה, מרגישות ומרגשות את נשימתה. היא נתנה לי  לקחת אותה וזאת
גיליתי מעצם עיניה העצומות וגבה הזקוף.
נעמדתי מאחוריה, מעסה את גבה, החולצה כבר נזלה על הרצפה. שדייה
קראו לידיי שיצילו אותם   מעול החזייה. נעינתי ברצון רב. עכשיו
כשישבה חצי ערומה למרגלותיי הרגשתי במגרש הביתי שלי,
תרתי משמע. הידיים המשיכו ללטף אותה, מצאתי את עצמי שואף את
ריחה המשכר, ריח בושם מוכר מהול בזיעה עדינה שגרמה לה להבריק
ולנצוץ. הכסא שיישבה עליו היה כסא גבוה כמעט ללא משענת  וכך
למרות שישבה היתה בגובה עיניי. כך אני עומד למולה ומנסה לנשק
אותה והיא כבר שם, אני מרגיש אותה מתנועעת ו"רצה לעברי".