פעם שמעתי שיר
לא טוב במיוחד, לא רע
ובשיר טענה הבחורה
עוד מאה דמעות והכל יהיה טוב
עוד מאה דמעות ותפסיקי לחשוב
על כל הרע שעשית ושנעשה לך
על מה שהגיע לך ומה שפגע בך
רק עוד מאה דמעות, החל מרגע זה
תהיי מאושרת-תהיי אחרת
ואני האמנתי בתמימות אופיינית
שזה מה שמפריד ביני ובין אותו אושר מיוחל
שבעוד רגע דל,
רק עוד פרץ בכי מבולבל,
אגיע לשם ואפסיק להטריד את עצמי
ובעצם גם את כל מי שסובב סביבי,
במחשבות הזויות, הרהורים וחלומות,
שלא באמת נועדו להיות.
הבעיה היחידה היא
שבכל פעם שאני שומעת את השיר,
הספירה מתחילה מחדש
ואני; אני כולי נמלאת תקווה,
לא לומדת את הלקח
ואומרת לעצמי,
רק עוד מאה דמעות,
את תראי - את כבר תרגישי.
אבל
השיר נשאר אותו דבר,
שום כאב אינו נגמר
והמסקנה היחידה
שעוד דמעה/פחות דמעה,
לא ישנו דבר.
האושר מתחבא ברגעים מסוימים בלבד
ובמקום לייחל לו,
עדיף לשמוע
שירים אחרים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.