ביקשת ממנה לתאר את עצמה. לתאר את האופי שלה, את היחודיות שלה.
כשהיא ענתה לך שהיא "סתם ילדה רגילה" אתה עיקמת פרצוף, הרמת
גבה. אמרת שלכל אחד יש משהו שמייחד אותו, שגורם לו להיות שונה
מהשכן שלו.

כשהלכת, היא לא נרדמה. היא לקחה דף ועט וכתבה את הדברים
הבולטים באופי שלה, את הדברים הטובים שיש במראה החיצוני שלה.
היא ניסתה, באמת שניסתה לעמוד על היחודיות שלה.

היא חייכה בניצחון כשקראה לבסוף את מה שכתבה, היא חייכה כשהיא
קראה את השורה: "אני לא צריכה תכונות יחודיות. אני רגילה, אבל
זו אני".

מאז, בכל פעם ששואלים אותה את השאלה שאתה שאלת, היא עונה
בפשטות "אני רגילה, אבל זו אני".

תודה שעזרת לה לגלות את האני שלה.