תמיד ידעתי שזה יבוא לי בבום.
בלי התראה, אני אדע ישר.
לא יהיה מקום לספק. שום היסוס.

השנים חלפו ולי זה לא הפריע.
אנשים מסביבי התחילו להתלחשש ולהעלות השערות: אולי הוא... אתם
יודעים...
לי לא אכפת, זה יבוא כשיבוא, היא תגיע.

איך היא תראה? שואלים.
איך שבא לה, אני עונה.
הם לא מבינים. שטחיים. רדודים.

אולי תוותר, מציעים.
בחיים לא.
אין מקום לפשרות. לא כאן.

חתונות, ילדים סביבי.
מבטים מלאי רחמים ועצב.
בסוף כולכם תקנאו בי. כשהיא תגיע.

עכשיו מאוחר מדי בשביל להודות, טעיתי.
היא לא תבוא, לא עכשיו לא בעתיד, היא לא קיימת.
אין אף אהבה עם שמי עלייה...