"היי אימא."
"היי מתוקה, את לא בבית הספר?"
"השתחררתי מוקדם, שמעי אני אקח אוטובוס חזרה, אוקיי?"
"כן אבל תתקשרי כשאת מגיעה הביתה, שאני אדע שהכל בסדר."
"אל תדאגי." אמרתי וניתקתי. הוצאתי מהתיק את הדיסקמן, שמתי
דיסק שאני אוהבת וישבתי לי ככה בתחנה, מחכה.
"Live another day, Climb a little higher, Find another
reason to stay", המילים של דרים תיאטר בקעו אליי מתוך
האוזניות.
"את יודעת במקרה כל כמה זמן מגיע קו 65?"
הורדתי את האוזניות מהאוזניים- "סליחה, מה שאלת?"
האישה המבוגרת שישבה לידי חזרה על השאלה- "קו 65, כל כמה זמן
הוא מגיע?"
"אמור להגיע כל רבע שעה אבל הוא תמיד מאחר. חצי שעה מקסימום
לדעתי", וחזרתי לדיסקמן שלי, אפילו לא חיכיתי לתודה שלה.
מכונית אפורה עצרה מול התחנה, וממנה יצאו שני גברים במדים.
בגדים ירוקים, נעליים אדומות, צנחנים. תשומת הלב שלי הוסחה
אליהם אבל הם חזרו לתוך הרכב, בסך הכל החליפו ביניהם מקומות.
פתאום עלה לי בראש משפט ממחזה שלמדנו בשעור אנגלית בכיתה -
"We're like at a railroad station, waiting for a train that
never comes in".
האוטובוס הגיע, הדלתות נפתחו ואני עליתי.
עוד יום, עוד ניקוב בכרטיסיה.
ופתאום, חוזר הפחד, הפחד המוכר. מסתכלת סביבי, בוחנת את כל
האנשים - האם אחד מהם יכול להיות...? לא, עדיף לא לחשוב על זה
בכלל.
הולכת ומתיישבת בספסל האחורי, מישהו אמר לי פעם ששם הכי פחות
נפגעים במקרה של... אוחזת בתיק חזק חזק, רק שייגמר כבר.
"לא לדאוג, רק שלוש תחנות, זו נסיעה קצרה." חוזרת על המשפט
במוחי פעם אחר פעם. "לא לדאוג, רק שלוש תחנות, זו נסיעה
קצרה".
כמעט נגמר, רק עוד תחנה אחת. לוחצת על לחצן העצור, ומתקדמת
לעבר הדלת האחורית.
הדלתות נפתחות, ואני יורדת מהאוטובוס.
"אימא הגעתי לשכונה כבר, אני עוד מעט בבית."
"אוקיי חמודה, אני אראה אותך בערב."
הכנסתי את הפלאפון לתיק, שמתי חזרה את האוזניות והמשכתי ללכת.
פתאום פיצוץ מאחוריי.
"God give me the power to take breath from a breeze
And call life from a cold metal frame..."