New Stage - Go To Main Page

נתנאלה אייזנברג
/
בין חצי לקופסא

לא מעשנת לא שותה ממש ילדה טובה, תיארו אותה באוזניו. היא באמת
הייתה שם פעם, מיץ תפוזים ללא קרח עם קשית, קפה נטול קופאין
ופרוסת עוגה עם כדור גלידה וניל. אלה עשו לה את היום, המעשה
הכי חמור שלה היה לקנות זוג מגפי עור בכיכר המדינה. אבל משהו
בה געש, נשמתה כמו נצלתה על הגריל בכל פעם שקיוותה שמשהו יקרה
וזה התמהמה, היא חשה מין ריק שכזה ועצביה גאו אם תכננה משהו
וזה התבטל פשוט רצתה לרצוח את מי שביטל, כאילו ביטולה של פגישה
עמה משולה לביטול חייה.
לעתים כשמשהו עיצבן אותה ממש, הייתה רוצה לצעוק ולבעוט עד
שלבסוף תחושה חמימה הייתה מתפשטת בין ירכיה והופיעה תשוקה עזה
לרכב עליו בכל כוחה, אפילו להכאיב לו. היא מעולם לא שיתפה אותו
בתחושות אלה. התביישה, כנראה. או שפשוט לא ידעה איך לבטאן
במילים.

הוא איש רציני, כמו אביה, רופא בכיר, נוירוכירורג. אביה מנהל
מחלקה, איש קשה. היא פרשה מלימודי הרפואה בשנה שניה, עברה
לתקשורת, יותר מדי מדעי, העדיפה את האנליזה המילולית. אבא סידר
אותה במשרד הדוברת, אחר כך  כשהדוברת פרשה היא ירשה את תפקידה,
את רוב העבודה עושה עוזרתה, אבל היא זו שמתראיינת לתקשורת כל
אימת שיש פיגוע וביה"ח קולט נפגעים. היא מדווחת את הנתונים
ואבא מפרט את הפציעות. פעם ראיינו גם את בעלה כשטיפל בתינוקת
עם פציעת ראש קשה, אבל הילדה נפטרה. ומה שנותר זה ראיון בזק
אתו שנערך בכניסה למיון, הוא היה קפוא ותכליתי כהרגלו, אולי
בגלל זה שידרו בסופו של דבר רק חצי דקה ממנו.

האמת שההתדרדרות המוסרית שלה החלה שנה אחרי שהכירה אותו, הוא
היה באמצע הבחינות ולה בער לנסוע לחו"ל, היא יצאה עם דינה חברת
ילדות לאמסטרדם. לפני זה הייתה רק במשלחות לגרמניה ופולין
וביקרה את סביה בדרום אפריקה. פעם ראשונה "בלי אימא", כבר בערב
הראשון שלפה דינה מסטיק ישן עטוף באריזתו המקורית שהכיל כדור
חום. את הג'וינט הראשון שלה עישנה בחדרון אפלולי במלון צר
המשקיף על רחוב החלונות האדומים ומנוהל ע"י צמד הומוסקסואלים
בהירי שיער ומאירי עיניים. ביום השני סחבה אותה דינה לחנות
סקס, היא בהתה במבחר הויברטורים הצבעוניים, בקונדומים הוורודים
עם השפיצים ובבובות המתנפחות בעלות שתי מערכות שפתיים פעורות.
     

בערב אחרי שהתלבשו והתבשמו יצאו לבלות. גברים משופמים עצרו
אותן ברחובות המצועצעים ובאנגלית עילגת הציעו להן "ליידיס,
ואנט סם קוק, אקסטזי, הש" ? פעם אחת ניגש אליהן בחור צעיר
במעיל גשם כהה, פתח אותו לרווחה כאילו הוא עומד לחשוף עצמו
והציע "אר יו וונט סאם צ'וקולטה"? מעילו היה מערכת מסועפת של
כיסים נסתרים ומכל כיס כזה בקע לו חטיף. היא הייתה קצת מופתעת
מהמרכולת. דינה החלה לדובב את הבחור, הוא סיפר באנגלית נטולת
כללי דקדוק שהוא פליט יוגוסלבי, ולבסוף שלף חטיף אחד, קרע את
אריזתו נגס בו בשיניו, לעס אותו במהירות והצמיד את שפתיו
לשפתיה, פיה נמלא בשוקולד נמס מעורב ברוק, היא חשה בחילה, אבל
האיש לא הרפה, נצמד אל גופה וחיכך עצמו בירכיה, היא יכלה לחוש
את איברו מתקשה ולבסוף הדפה אותו. דינה שנחלצה לעזרה צעקה
"ליוו היר אלואון" ומשכה במעילו, חטיפיו החלו לנשור והוא נמלט.
היא נשארה מבולבלת, נגעלת אך מגורה.        

באותו ערב נדדה שנתה, היא פסחה מעל דינה, לבשה סוודר גדול מעל
לטרנינג וירדה ללובי האפלולי של המלון. ברמן חייכן קיבל את
פניה וארגן לה מיד שוקו חם עם ליקר קפה, הוא הציע לה סיגריה
והיא ניאותה, כמה נשיפות מלוות בשיעול, שוקו מתקתק רווי
באלכוהול, עשן סמיך וברמן חייכן. היא מצאה עצמה ישובה על שולחן
עבודה ישן בחדרון הצמוד לבר, מכנסי הטרנינג שלה מופשלים, ידו
האחת של הברמן לופתת את שדה מתחת לסוודר הגדול והשניה מפלסת את
דרכה מתחת לתחתוני הליקרה הירוקים שלה. היא לא כל כך הבינה מה
היא עושה שם, אבל משהו מנע ממנה להפסיק אותו.
כשחזרה לחדר היה כבר לפנות בוקר, צללה מתחת לשמיכה ונמנמה מעט.
בבוקר דינה שאלה "עישנת בחדר או משהו?", בגדיה היו ספוגים
בניחוחות של בר ישן.
היא חשה צריבה בין ירכיה ועל צווארה התנוסס לו כתם אדום סגול
זעיר, עדות שהבהירה לה שלא היה זה עוד חלום ארוטי.

באותו בוקר, בבית קפה הולנדי מצועצע על קפה רוויו בשמנת
ולחמניית צימוקים דשנה  היא סיפרה לדינה על מעלליה, זו שלפה
מתיק ההפתעות שלה קופסת קרטון זעירה בצבע תכלת, הוציאה ממנה
שתי סיגריות קטנטנות, הושיטה אחת ואמרה "זה מהנסיעה הקודמת
לסטוקהולם, תנסי הן מאוד עדינות". שם הכל התחיל. החוויה
המנטולית הראשונה שלה עם הסיגריות השוודיות הזעירות, הצריבה
שבין הירכיים וההיקי הסגלגל על צווארה. שם החל הרומן האמיתי
שלה, התלות, ההתמכרות, הצורך העז שמשהו תמיד יהיה אתה, שימלא
את הריק שבבטנה.

רק כעבור ימים ספורים הבינה שאל לה לדבר על הלילה ההוא עם
איש, היא השביעה את דינה ודחקה את הזיכרון עמוק אל תא שכוח אל
בין תאי מוחה, ורק לפעמים תהתה האם יתכן שיום אחד יצליחו חוקרי
מוח לזהות רגשות ולקרוא זיכרונות היישר מן המקור. היא הבינה
שאם זה יודע לו הוא יכעס. פתאום יכלה לחוש בכל איבריה את
מתיקותו המרירה של מעשה הבגידה.
כששבו לארץ, חזרה לשגרה, כעבור שנה הם נישאו. את הסיגריות
השוודיות הזעירות החליפה במנטול אחר תוצרת חוץ, ומדי פעם היא
ודינה העבירו חוויות מהמסע וקרצו אחת לשניה בחיוך.

חיי הנישואין לא שינו מאומה, הכל זרם, הוא סיים את הסטאז' נכנס
לתקופת התמחות מפרכת והיא המשיכה לחוש ריקנות בבטנה, לחלוחית
בין ירכיה ולהרגיע עצמה בתימרות עשן של סיגריות מנטול מוארכות.
הוא לא אהב את המנהג החדש ומדי פעם השמיע קיטורים ובשורות איוב
על מצבן המשחיר של ריאותיה. הם התקדמו בבית החולים, אביה העלה
שיבה ברקותיו והיא התרוצצה בין מסיבות עיתונאים לישיבות
אסטרטגיות לקידום השירות הרפואי הפרטי של ביה"ח. פניה הלכו
והצטמקו עורה קיבל גוון זהוב ושיניה החלו לצרוך משחת שיניים
מלבינה. אבל הכי קשים היו עבורה האירועים המשפחתיים, ארבע שעות
נקיות בלי חוויית העשן המרגיעה. אסור שאבא ידע.

כך ממש כהרף עין חלף לו עשור. כאילו משהו לחץ על כפתור הרצה
וקידם את חייה בעשר שנים. מעשי האהבה שלהם, שהיו ממילא די
משמימים הפכו לאירוע נדיר יותר ויותר. וכל אימת שהציתה סיגריה
במרפסת החשופה לרוח פרצים, חשה מאין סלידה, אפילו בחילה קלה.
לא, לא היה זה משהו פיסי, אלא מין תחושת בטן של אי נוחות והקול
הקטן בראשה חזר ושינן את אותה המנטרה "מה אני עושה פה? מה אני
עושה פה? מה אני עושה פה?", בעצם כשחשבה על זה לעומק הקול הזה
היה שם מאז ומתמיד, היא רק סיגלה מאין יכולת מהירה כזאת לענות
לעצמה "זה בסדר, הוא טוב בשבילך, יש לך בעל רופא".    

יום שישי אחד, חשה ריק גדול במיוחד, הוא היה בבית והיא המשיכה
להתכרבל במיטה עד הצוהריים. כשקמה, ניגשה לפתע אל השולחן נטלה
ממנו את קופסת הסיגריות החצי ריקה והשליכה אותה לשקית האשפה.
הוא התבונן בה בפליאה ושתק.
בשבוע ההוא היא טיפסה על הקירות, צעקה על השכן, רבה עם בעל
המכולת, פיטרה את עוזרתה והודיעה לאימה שלא תגיעה לארוחת ערב
שבת. הוא הבליג, כמו תמיד, לא יכל לסבול פרץ רגשות עז מדי.
הנהן בהבנה והמשיך בעיסוקיו.  

הבקרים שלה תמיד היו סיוט של ממש, היא רצתה להתנות אהבים, אבל
הוא נהג לקפוץ מהמיטה בשש ועשרה בדיוק. לעשות מקלחת זריזה,
ללגום שלוש לגימות של קפה בוץ ולאכול חצי בננה, ללבוש חולצת
כפתורים בצבע פסטל חיוור ולצאת לביה"ח בשש שלושים וחמש בדיוק,
לפני שמתחילים הפקקים.
"אולי תישאר קצת, תחבק אותי, קר לי", נהגה להתחנן. אבל הוא
בשלו, להיות בזמן במחלקה, להסתובב בין החולים עם הסטודנטים,
למלא דוחות, להיות ראשון בישיבות. ויש גם ניתוחים, אלה אורכים
שעות וימים, שלא לדבר על הכוננויות בשבת ועל האחריות המוטלת
עליו לבקר את חוליו. הוא היה יוצא, מותיר אותה לבדה במיטת
הקינג סייז. משתוקקת למגע, מלטפת לעצמה את הפטמות וחולמת על
שיטוט חמים ולח  במעלה גבעת הקפיטול. לפעמים הייתה מרשה לעצמה
טיול ארוך יותר, להשתכשך בחול רך, לערום אותו, לשבת עם הרגליים
פסוקות על התלולית החמימה מהשמש, לשמוע את רחש הגלים ולהריח את
פריחת היסמין. ולבסוף לפרק את התלולית ולנשום לרווחה. אחר כך
הייתה קמה ומתבוננת בעצמה במראה, פניה נראו קורנות ועורה מתוח
במיוחד, מקלחת חמימה השלימה את החוויה המענגת.

את הסיגריה הראשונה של היום אהבה לקחת במטבח עם הנס קפה,
לקינוח הייתה אוכלת את מחצית הבננה שהותיר על השיש. כעת כשאין
לה את הסיגריה, הסתובבה בבית כאחוזת דיבוק, שתתה שלוש כוסות
קפה ואכלה טוסט עם ריבה. הפעילה את הרדיו, אבל היו המון
פרסומות. בטלוויזיה היה מגזין בוקר מייגע עם טיפים מטופשים
לעקרות בית. על השטיח לצד הספה נח לו לוח דרושים, היא הרימה את
העיתון ועיניה נפלו על עמוד "דירות למכירה", היא דפדפה עד
שעצרה ב "להשכרה".

אולי באמת  אחז בה הדיבוק ואולי היו אלה מסימניה הראשונים של
הגמילה, אבל את השעות שבאו לאחר מכן היא בילתה בחברתה של סיגי,
סוכנת נדל"ן חיננית שהסיעה אותה מרחוב לרחוב, משכונה לשכונה
והציגה בפניה דירות חינניות של שנים וחצי חדרים עם מרפסת, מזגן
ודוד שמש. עוד באותו יום חתמה חוזה על דירה נאה וקומפקטית,
"הכניסה מיידית", אמרה בעלת הבית במבטא אנגלוסכסי.  

הוא היה בשוק, אביה אושפז עם תעוקת לב ואמה לא חדלה להתייפח.
ורק היא הסתובבה ברחבי בית החולים, מחויכת, כאילו נולדה מחדש.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 30/11/03 12:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נתנאלה אייזנברג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה