נסענו לבקר ידיד שהיה בבית החולים. רציתי להתוודא בפניו לגבי
משהו. נדמה כי הוידוי היה בשבילי ולא בשבילו, ובכלל 'מצאת לך
זמן, באמת!' הבן אדם בבית חולים ואת חושבת על וידויים. גם כן
וידוי טיפשי.
לפני שנסענו אמא שאלה אותו אם הוא צריך משהו. "גרביים" הוא
ענה. "קפוא לי בקצות האצבעות!" והוא אדם שתמיד חם לו. עצרנו
בדרך לקנות גרביים. זה מה שהוא רצה.
"תזרקי את הזבל, בבקשה" אמא בקשה ממני כשעצרנו ליד חנות שקונים
בה גרביים. שמחה וטובת לב יצאתי מהמכונית, כששקית הזבל בידי.
הסתכלתי סביבי ותרתי אחר פח זבל. או! מצאתי חצר קטנה עם שלושה
פחים ירוקים. פתחתי את המכסה, זרקתי את השקית פנימה. התכוונתי
לחזור למכונית, אבל לא יכולתי. פשוט קפאתי במקום. אף פעם לא
חשבתי שהביטוי באמת נכון, אבל מילולית, פשוט קפאתי במקום,
ניסיתי לדבר אבל לא הצלחתי לסדר אותיות שיצאו כמילים. מולי עמד
אדם, בשנות ה- 70, 60 לחייו. בעודו מדדה לעברי הוא מלמל משהו
כמו: "למה אתה זורק פה?! לך מכאן!!" ועוד כמה דברים שפשוט לא
שמעתי כי הייתי בהלם. הוא נראה מעורער בנפשו, והיה גם קצת
פוזל, כך נדמה לי (אולי זו הסיבה שפנה אלי בגוף זכר), מה שלא
היה, הוא היה מרוגז מאוד. לאחר כמה דידויים הוא התקרב אלי
והניח שתי ידיים קשות כמו אבן על כתפיי. אנשים החלו להאסף
מסביב. כאילו זהו מופע, כאילו אני שם לבידורם. אבל לא כעסתי
עליהם, כלל לא שמתי לב שהם היו שם באותו רגע, כי הייתי בהלם.
תמיד אמרתי לעצמי: " אף גבר לא יגע בי!! אבעט לו בביצים! ארביץ
לו! הוא לא יוכל להגיע אלי! אין סיכוי!!" אבל באותו רגע הכל
נשכח. הכל קפא. הייתי ילדה קטנה, כנועה וחסרת אונים. לוודאי כל
העסק נמשך רק כדקה או שתיים, אבל באותו רגע זה נראה ארוך כמו
מגילת העצמאות. ואז משום מקום (טוב, בעצם מהחנות של הגרביים)
הגיחה אמא והצילה אותי. ממש הצילה אותי. אמרה לי להכנס
למכונית. מנה ענקית של אדרנלין התפוצצה בתוכה ופתאום פרצה
בצעקות "ככה מתנהגים לילדה קטנה!?!.." ועוד כמה דברים שלא
שמעתי בגלל ההלם. אמא שלי הפכה "משיה תמימה לזאב טורף". אף פעם
לא ראיתי אותה מתפרצת כך על אדם מבוגר, ועוד זר.
במכונית ישבה ילדה שהרגישה עכשיו יותר קטנה מכפי שהיתה. הפנתה
את פניה לצד. בכל זאת, לא נעים לבכות ככה סתם, ובעצם מה קרה?
אפילו לא הבנתי למה אני בוכה. אבא ניחם, שלח יד מלטפת מהמושב
הקדמי. "זה בסדר, תבכי, תבכי..", לא הגבתי, גם אם הייתי רוצה
לא יכולתי.
בזוית העין קלטתי אישה זקנה עוברת ליד המכונית, בוהה בי
ומצקצקת בעודה מנידה את ראשה לשלילה. "מי את שתצקצקי?!?!"
צעקתי בלבי, "רק רציתי לזרוק את הזבל והוא התפרץ כאילו רצחתי
את אישתו ושרפתי את כל היקר לו, ואת עוד מצקצקת אלי??" כל כך
כעסתי עליה. ברגעים כאלה מצפים לאהדה.
לקח לי זמן להירגע. הייתי נסערת, מבולבלת, נפגעת, נעלבת,
כועסת. הייתי הכל ויותר מזה.
לאחר כמה דקות של נסיעה הגענו. לא גילו מה היה לו. אחרי שבוע
הוא חזר הביתה. אני חושבת שהתוודתי, לא זוכרת ממש. מה שכן, לא
ברור אם לטוב או לרע, אבל עברתי חוויה עצומה.
מסוג הדברים שעדיף לא להיות בהם, אבל צריך כדי להבין באמת.