New Stage - Go To Main Page

איתן בן מיור
/
הבן של הזגג

פעם פעם, לפני הרבה שנים, חי זוג בארץ רחוקה. או שאולי הייתה
זו ארץ קרובה, אני לא זוכר בדיוק. האמת היא שאני גם לא ממש
זוכר מתי זה היה.
בכל מקרה, בשלב מסוים בהיסטוריה ובמקום מסוים חיו שני אנשים,
בעל ואישה. על חוף לבן ונוצץ שנשק למפרץ כחול ושליו, בבית עגול
בעל שתי קומות. היה בבית משהו שמשך את העין בייחודו, אך אנו
נחזור לכך בקרוב. שני אנשים אלו היו אנשים מרתקים שחיו חיים
מלאי עניין והרפתקאות שעליהם נכתבו אגדות אחרות. אולם יש כמה
דברים שנשוב ונזכיר לכם במקרה ששאר האגדות לא שרדו את השייט
הסוער במורד נהר ההיסטוריה.
שני אנשים אלו היו מוכשרים בצורה בלתי רגילה בחקלאות, בדייג,
בבנית רהיטים ובתים (למשל שלהם), ובעוד מלאכות רבות ושונות
המועילות כשאתה גר במרחק שבוע נסיעה בעגלה מהעיר הקרובה (כפי
שהם חיו). כמו כן האישה הייתה עקרה כתוצאה מאחת מהרפתקאות העבר
שלה והם נשארו חשוכי ילדים.
לבעל הייתה אהבה נוספת בנוסף לאשתו. הייתה זו עבודת הזכוכית
ולכן הוא בנה את גג ביתם העגול ככיפת זכוכית שדרכה אפשר היה
לראות את השמיים בבהירות.
אורח חייהם של בני הזוג היה פשוט ומספק: הם קמו בכל בוקר בשעת
בוקר מוקדמת ויצאו לעבד את חלקת האדמה הקטנה שלהם, דגו דגים
ועשו את כל העבודות הקטנות שהיה לעשות בבית. ובערבים יצר הבעל
פסלים וכלים אחרים מזכוכית שאותם יצא למכור בעיירה הקרובה מדי
כמה חודשים (כדי לקנות תמורתם את מעט החפצים שלא יכלו ליצור
בעצמם), ובאותו הזמן אישתו סרגה ותפרה בעודה מסתכלת עליו
עובד.
בערבים אחרים ישבו שניהם בתוך הבית והסתכלו בכוכבים. במיוחד
עקבו אחרי תנועתם של שלוש קבוצות כוכבים שאותם כינה הבעל
האביר, הנסיכה והדרקון. בתחילה לא הצליחה האישה לראות את
הדמויות בדמיונה, ולכן בעלה צייר אותן בגיר על תקרת הזכוכית,
מחבר את הכוכבים. ולאחר מכן, מכיוון שלא יכול היה לעזוב ציור
יפה (במיוחד אם הוא עצמו ציירו) מבלי לעשותו בזכוכית, קם ועיצב
שלוש דמויות זכוכית בצבעים חיים: האביר עם חרבו הנוצצת בעוז,
הדרקון עם קשקשי ארגמן בוהקים והנסיכה עוטה לבן בתולי.
לאחר שהכין את הדמויות, חיבר כל אחת למערכת מורכבת של מוטות
שבאמצעותם יכול היה להזיז כל אחת מהדמויות לכל מקום על גבי
התקרה.
מאותו היום החל הבעל לעקוב אחר תנועות הדמויות שבשמיים. לאחר
תקופה מסוימת פיתח הבעל סיפור (על פי גרסת האישה) או מיתולוגיה
(על פי תפיסתו של הבעל). בכל מקרה היה זה סיפור מאוד פשוט:
הנסיכה נכלאה על-ידי הדרקון, אולם הדרקון ישן רוב הזמן, כך
שהנסיכה, בכל פעם שהדרקון הלך לישון, ברחה בכלאה בכל פעם למקום
אחר בשמיים, אך חזרה בכל פעם מחדש לפני שהוא התעורר, הקיף את
כלאה פעם אחת ולחזר לישון. הנסיכה הייתה בת ערובה בידי הדרקון
ופחדה שהוא יחריב את ממלכתה אם תיעדר.  
האביר היה סתם פחדן: הוא התקרב לדרקון ולאחר מכן ברח בחזרה אל
העיר (שאותה הוסיף הבעל למפת השמיים לאחר שמצא אותה).
כך התנהלו חיי הזוג: עבודה, הסתכלות בכוכבים, נסיעה מזדמנת
העירה, והשתוקקות לילד שיוציא אותם מהשגרה. אני לא חושב שזה
בדיוק מה שהם חשבו עליו.
היה זה ערב כמו כל האחרים: פסל זכוכית בעשייה, סוודר ישן
בתיקון, כוס תה חם וכוכב שאורו הלך וגבר, כוכב שגדל, כוכב שנפל
הישר לעבר כדור הארץ. זה לא משהו שקורה כל יום. שני בני הזוג
עזבו את עבודתם והסתכלו. מה שהתחיל כנקודת אור והפך לגולה ואז
לכדור פינג-פונג, לכדור טניס, לכדור כדורסל שבהק , עף דרך הגג,
שבר בו חור, עבר כחוט השערה מדמות הנסיכה והתרסק לתוך חבית
המים ששימשו לקירור זכוכית.  
למשך כמה דקות לא ניתן היה לראות כלום מפאת האדים שעלו החבית.
החור החדש בגג עזר לפנות את האדים, ובני הזוג פנו להסתכל
במטאור.
הם הביטו יחדיו לתוך החבית וראו תינוק זכוכית שהרים את ידיו
אליהם ואמר "א-בא".
הדבר הבא שקרה הוא שנשמעו שתי חבטות כמו של גוף פוגע ברצפה
ופרץ צחוק מתגלגל של תינוק.





בן (זה השם שנתנו זוג ההורים לילד הזכוכית, משום שהיו אנשים
פשוטים ומשום היותו בנם) גדל כמו כל ילד אחר (מלבד זה שהיה
שקוף במקצת) ורצה את חברת בני גילו, כך שבגיל חמש וברמה שכלית
של בן עשר יצא בן בשמחה ובהתלהבות מלווה באביו העירה כדי
להירשם לבית הספר. היה זה תחילתו של הסיוט. ילדים, כמו ילדים,
אז כמו היום, לא נודעו בעודף רגישות כלפי השונה, וילד מזכוכית
שנרשם לפנימייה זה היה בהחלט מחזה מוזר. הוריו שדאגו לו עד
מאוד באו לבקרו בכל הזדמנות, אך הוא סיפר להם דבר.
הצחוק והלעג המרוחקים הים מנת חלקו היומית של בן בעשר השנים
שבאו לאחר מכן. אולם, איש לא העז להעליבו בפניו, מאז מה שכונה
מאז "מקרה אור ארז".
כבר ביום הראשון בכיתה טבע אור את המונח "בן של זגג"(שנלחש
מרחוק עוד שנים רבות לעבר בן). שאלות כמו: ""אבא שלך עשה אותך
בידיים או ביד?" "אתה משתין חול?" ועוד דברים דומים. בן מעולם
לא הגיב וגם לא החזיר במכות (הוא היה נער מחונך היטב).
יום אחד היו בן ואור האחרונים לצאת מהכיתה בסוף היום, כשאור
דרך על שרוך נעלו, מעד ונפל קדימה, שבר שתיים משיניו, עיקם את
היד והתעלף. בן שהיה שקוע במחשבות באותו הזמן לא שם לב למה
שהתרחש. לאחר זמן מה עבר ילד אחר ליד הכיתה וראה את אור שוכב
מעולף. כולם חשבו שבן הכה אותו נמרצות, ולכן (על אף הכחשותיו
של בן), איש לא העז להתעסק אתו מאז. בחופשות היה בן עובד עם
הוריו, כך שהוא היה חזק יותר מהילדים העירוניים אתם למד, מה
שהוסיף לאמינות הדימוי הקשוח שלא הוא יצר.
מוקדם יותר הזכרתי שלאחר עשר שנות לימוד לפתע יום בהיר אחד
חדלו ללחוש אפילו מרחוק עלבונות כלפי בן. ובכן, זה בהחלט קרה
ברגע אחד:
היום הראשון של כתה י"א, המורה כתבה על הלוח, כשלתלמיד אחד,
שהיה מאוד דחוף לו לראות את מה שהיה כתוב על הלוח (או שסתם רצה
להציק למורה), אמר: "את מסתירה!" "מה לעשות - אני לא עשויה
מזכוכית," ענתה המורה. (כן, גם אז אמרו המורים את אותם המשפטים
השחוקים) "אבל אני כן!" ענה קול מירכתי הכיתה. "אולי תתני לי
לכתוב, המורה?" המשיך בן. המורה הייתה מבולבלת מכדי לחשוב על
כך לעומק, ולכן היא אמרה בפשטות: "בבב... סדר." בן הוריד את
חולצתו, שלא הייתה שקופה יותר משל שאר התלמידים, והחצי הנשי של
הכיתה (כולל המורה) שכח להסתכל דרכו והסתכל עליו במקום. היה לו
גוף מושלם בכל קנה מידה. שרירי, חלק משערות ונוצץ (אלא מה)
ובנוסף, החלו הגברות לשים לב לתווי פניו, שהיו בהחלט נאים.
השיעור הסתיים לבסוף, כדרכם של שיעורים , ועשר דקות לאחר סיומו
הפך בן לנער המבוקש ביותר: כל נערה רצתה אותו כבן זוג או כסתם
סטוצ' ואפילו כסתם ידיד, וכל נער רצה אותו כידיד כדי להיות ליד
הבנות היפות וכדי אולי ללמוד איך להשיג אותן לעצמו (או לקבל את
השאריות).
בן עשה חיים משוגעים, כאילו ידע שזה לא יימשך זמן רב. הוא שכב
עם כל בחורה שרצה, דיבר ונתן את הטון בחברה שבה חי, צחק עם
כולם, נהנה מהכוח, וקבע מי "אין" ומי "אאוט".
ואז כאילו מישהו כיבה את המוסיקה הכל נפסק, כמעט באותה מהירות
שבה זה התחיל, ולמרות החיים יוצאי הדופן שלו, זה נפסק בדרך
פשוטה וטבעית. בן התאהב ושום דבר אחר לא היה חשוב.





קראו לה שני, והיא לא הייתה מוכנה להתמסר לו. הוא אהב לדבר אתה
והיא אתו. הוא החל לבלות זמן רב יותר לבד אתה. פתאום נמאס לו
לזיין בכל פעם בחורה אחרת. נמאסו עליו כל טורפי הנבלות הללו
שרצו את הבנות שהוא זרק. הוא רצה את שני, והוא ידע את זה. לא
היה שום קשר  לכך שהיא הייתה היחידה שלא רצתה אותו. הוא היה
מאוהב, והוא ידע זאת. הוא לא דחק בה, כי אהב אותה יותר מדי.
הוא פשוט שהה בקרבתה וקיווה שהיא תרגיש כמוהו יום אחד.
כנראה שאלוהים שכח לרגע ללעוג לתמימים, כי שני החלה ליפול
אט-אט בקסמו של בן. אותו שקט, אותו נימוס, אותו סומק על לחייו
השקופות. כל אותם דברים קטנים עשו את שלהם. הם היו שבויים בקסם
אהבתם ולא ראו כלום מהעולם שסבב אותם. וכנראה שאז אלוהים החליט
שהעולם בכל זאת מתוק ודביק מדי והחליט לנפץ כמה בועות בעולם.
הבועה של בן ושני הייתה הראשונה: הקונדום נקרע. שני נכנסה
להריון. צריך היה לעשות הפלה. אבל מה אם הם לא היו עושים הפלה?
איך היה נראה התינוק? כמו בן? ואם כבר לחשוב על זה, כיצד נולד
בן ומיהם הוריו האמיתיים?
את כל תקופת ההפלה בן העביר ליד שני, אולם בעוד ליבו אתה,
מחשבותיו היו במרחקים, ולבסוף לא יכלה שני לשאת זאת. "לך,
אהובי, לך ומצא את עצמך. אני אהיה כאן כשתשוב."





בן ידע שהיא צדקה ואהב אותה אף יותר על כך. לבו נקרע אך הוא
היה חייב לדעת.
ראשית יצא אל הוריו. חשב שאולי יוכלו לומר לו משהו ששמרו ממנו.
כלום, שום חדש. כל שיכלו לעשות היה לספר לו שוב את הסיפור על
המטאור. כמה עצובים ומקומטים נראו פניהם כשראו את סערת רוחו.
בני כמה הם היו בכלל? באיזה גיל היו כשהגיע אליהם? הם היו כבר
ממש זקנים, וזקוקים לבן שידאג להם. אך הוא לא יכול היה. הוא
היה צריך לגלות מי הוא, להינשא לשני ואז יוכל לדאוג להוריו,
שהיו כה טובים אליו כל השנים, כשביקרו אותו בעיר הרחוקה בה הוא
למד.
אולם הוא היה חייב לדעת. הוא חקר בספרי הרפואה, הביולוגיה,
הכימיה, הפיזיקה האסטרופיזיקה. כלום.  
בן יצא אל ערי הדתות הקדומות בהודו, בסין, בדרום אמריקה,
באפריקה ובכל השאר. איש לא יכול היה לעזור. אך בן לא ויתר
והמשיך בנחישות במשך שנים, בלי לחוש את מעבר הזמן. כי מהו זמן
לזכוכית?
כשהוא עצר לבסוף הוא היה זקוק לזמן רב כדי לחשב שהוא מחפש
תשובות ונודד בעולם כבר מאה ארבעים ושתים שנה. זה הרבה זמן.
הגיע הזמן לשוב הביתה.





בן בא לבקר את הוריו הזקנים, אולם הוא התנהג כמי שכפאו שד ורק
שאל שוב לגבי נסיבות הגעתו אליהם. כשלא שמע דבר חדש רץ החוצה
ואביו ידע שלא יראה אותו יותר. שוב הוא חש רגשי אשם גועים בו
מחמת בלבולו של בנו. מדוע לא סיפר לו? איך היה יכול לספר? אך
זה לא שינה יותר, היה כבר מאוחר מדי.
באנחה הוא עלה לקומה השנייה, ולראשונה מזה זמן רב הביט בשלושת
צבירי הכוכבים שכה ריתקו אותו למשך ערבים רגועים כה רבים. הוא
טיפס על הסולם הקטן והרעוע והוריד את שלושת הדמויות: הנסיכה,
האביר והדרקון. הוא לקח אותם למפוח ועיצב אותם מחדש, שום היסוס
לא הייתה בעבודתו אך עייפות השנים חילחלה. לבסוף הוא סיים הניח
את עבודות הזכוכית הישנות-חדשות, התיישב ליד המכתבה שניצבה
בסמוך והחל לכתוב:

תיקונים למיתולוגיה
לפני שנים רבות, בממלכה רחוקה ביותר, מעבר לכוכבים, חי לו מלך
אחד שרצה להרגיש גיבור ולכן יצא לצוד את הדרקון שגר בסמוך
לממלכתו. היה זה מעשה טיפשי ביותר. המלך הצליח לחתוך כמטר מזנב
הדרקון (בזמן שזה ישן) לפני שזה תפסו בהינף יד אחת. המלך שחשב
שיהיה גיבור מצא את עצמו מתחנן על חייו כמו כל פחדן חסר דם
כחול אחר. הדרקון, לא רצה שכל הממלכה תציק לו לאחר שיאכל את
מלכם (הוא רצה רק לישון) ולכן לא הרג את המלך. אך הוא לקח את
בתו (הנסיכה) כבת ערובה והודיע שאם תברח או תחולץ על ידי גיבור
זה או אחר הוא יחריב את הממלכה כולה . הנסיכה, שנעלבה עד מאוד
מכך שאביה מכר את חייה תמורת שלו נשבעה להביכו ככל שתוכל.
ומאז, בכל פעם שהדרקון ישן-וזה זמן קבוע- הייתה היא משוטטת
ברחבי הגלקסיה ומזדיינת עם אנשים פשוטים וחסרי ייחוס. ובכל פעם
שהדרקון קם לסיור שלו סביב כלאה הייתה היא שם. האביר הוא לא
אחר מאשר הנסיך אחיה שרוצה להרוג את אחותו הנסיכה שמביישת את
המשפחה.
אולם כאביו לפניו הוא פחדן וחושש לחייו ולכן אינו מתקרב לעולם
לדרקון ולכלא.  ומובן שהוא לא יכול להרוג את אחותו כשזו מחוץ
לכלאה, משום שאז ידע הדרקון שהנסיכה ברחה וישמיד את הממלכה
כולה(והוא בתוכה).
כמובן שכל תושבי אותה הממלכה כמו גם הדרקון  עשויים מזכוכית.
את כל הסיפור שמעתי הנסיכה מזכוכית בפונדק שבו התאכסנתי
כשנסעתי למכור את פסלי, בפונדק שבו שכבתי איתה והבאתי אותך
לעולם.  שנה לאחר מכן היא שלחה אותך אלי.  אני מניח שהיא ביישה
את משפחתה עוד קצת.  כך שאתה נסיך בן, בדיוק כמו באגדות, נסיך
של מלכה רחוקה.  רק אל תיתן לאימא לגלות, היא תהרוג אותי. אוהב
אותך אבא.


כשסיים לרשום כל זאת נרדם בכיסאו כדרכם של זקנים.

בבוקר מצאה אותו אשתו קר כמגע המוות. היא ראתה על השולחן את
הנייר הכתוב, העיפה מבט בכותרת "על זה חשבת במותך אהובי. על
המיתולוגיה שלך? שאלה חרישית בליבה. בלי כל מחשבה היא השליכה
את פיסת הנייר אל האח המבוערת ויצאה להכין את מקום מנוחתו
האחרון של בעלה האהוב.
כשבוע לאחר מכן נפטרה גם היא מצער על מות בעלה.    
   




שני שעייפה מלחכות לבן, התחתנה לבסוף עם אור ארז וחיה באושר
ועושר מבלי לדעת על מה שהיה  או לא היה בין אור ובן בעבר
הרחוק.  בן מעולם לא חזר בשבילה וכך לא נהרס מעולם האושר שבנתה
עם משפחתה. הרי בכל אגדה חייב להיות מישהו שחי באושר ועושר.
ובן, הוא שב אל הבית העגול ולו גג הזכוכית ששכן על חוף לבן
נוצץ ומפרץ כחול ורגוע כעבור מאה ארבעים ושתים שנים של גלות
וייסורים.
הבית היה מוזנח לאחר שנים של חוסר יישוב. הוא התייחד עם קבר
הוריו זמן מה, ואחר נכנס הביתה מבלי לדעת מה בדיוק הוא מחפש.
הכל היה כפי שזכר- רק מאובק יותר. הכל מלבד שלושת הדמויות
שאביו כה אהב. הן היו חסרות במקומן במרומי התקרה, כפי שהיו
תמיד. לאחר חיפוש קצר מצא אותן שעונות על שולחן בפינה, אולם הן
לא נראו כפי שזכר אותן: האביר האמיץ חבש כתר ולבש הבעה פחדנית,
הדרקון היה חסר חתיכה בקצה הזנב, ונראה יותר ישנוני מאימתני,
והנסיכה הייתה לבושה בצורה זנותית ולא בלובן בתולי. אולם
שלושתם היו יפים להפליא. כפי שהיו יצירי כפיו של אביו תמיד.
בן הניח את דמויות הזכוכית למקומן, זרק מבט סתמי אל האח הקר
ויצא מבית ילדותו כדי לחזור לחיים של ספקות וחיפושים. כשאינו
יודע אפילו אם ימות אי פעם.
והוא חי באי וודאות עד סוף ימיו.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 29/11/03 20:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתן בן מיור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה