פה דיאז מינור, זה האקורד שישמע בסוף העולם. פה דיאז מינור,
ללא ספק. בניינים מתמוטטים, התפרצויות וולקניות, אדמה רועדת,
צרחות של אנשים - כולם יתמזגו לשלושה צלילים, לאקורד אחד. פה
דיאז מינור.
סיום דרמתי למדי לסימפוניה הגדולה של החיים, מלנכולי משהו. אחת
הסימפוניות המורכבות שנכתבו אי פעם, לא תמיד נעימה לאוזן:
המשקלים המוזרים שמגיעים פתאום ומשבשים את הסדר הקיים, ואז,
כשנראה שסוף סוף התרגלנו לקצב החדש, הוא משתנה שוב. וקשה
להתעלם מהאקורדים הדיסוננטיים שמגיעים פתאום ללא הזהרה. פה
דיאז מינור. כל התזמורת תנגן בפרמטה אחת גדולה עם קרשנדו
עוצמתי.
ואז, אז ישתרר שקט דק, של חלקיק שנייה שאפילו אי אפשר לספור
אותו, אבל כל אחד ישמע אותו, ירגיש אותו. ואחרי חלקיק שנייה של
שקט כולם ימחאו כפיים. חלק מתוך התלהבות, חלק מתוך נימוס. כל
הנגנים המיוזעים יקומו על רגליהם, שמחים שסוף-סוף נגמר הסיוט
על זה, וכל אחד בלבו נשבע שאת היצירה הזאת הם לא ינגנו שוב. הם
יקודו קידה, וכך גם המנצח שיראה שאם זה היה ממשיך עוד ארבע
תיבות, הוא היה משתגע כליל, ואז ירד המסך. כולם ילכו לבתיהם
וישנו. ורק אחד ידליק את הפנס ליד שולחן הכתיבה שלו, ישלוף דף
תוים ועפרון מהמגירה. הוא יביט לשנייה אחת בדף הריק, ואז הוא
יצייר מפתח סול על החמשה הראשונה ויתחיל לכתוב.


(מוקדש לאורי אור מאיר)