היא ישבה שם מולו, מציירת, שקועה בציור, מסתכלת עליו רק לעיתים
רחוקות. היא לבשה את מה שהיא תמיד לובשת כשהיא מציירת. בנדנה
לבנה על השיער שלה, שלא יפריע, וג'ינס ממש ממש ישן, מפוצץ
בצבע, וחולצה אדומה קצת צמודה. היא הייתה ממש יפה ככה, כשהיא
לא ניסתה, והוא רשם את זה בראש וחשב על דרך לכתוב את זה.

לקח לה הרבה זמן יחסית והיא לא אהבה את זה שהוא זז כל הזמן.
היא קראה לזה 'רמאות' והעיניים שלה חייכו כשהיא אמרה את זה.
היא כבר הכינה את עצמה לתבוסה, הוא חשב.
היה חורף בחוץ אבל לא ירד גשם, והייתה שעת בין ערביים והשמש לא
הפריעה לה במיוחד. אפשר לומר שהיו תנאים אידיאליים, חוץ מזה
שהוא שנא את החורף, גם אם לא ירד גשם באותה שנייה, וזה הפריע
לו קצת.

היא נוגעת בבד, מלטפת, מסתכלת עליו. רקע אפור, כי חורף, ובלי
בגדים למרות שהיו לו, וכל הגוף שלו צבוע במין צהוב חום כזה,
סוג של זהב, והפנים שלו מחייכות. ציור יפה, באמת, אולי הכי יפה
שהיא ציירה.
ועט, ודף ליד, והיא הייתה בטוחה שהיא תנצח. לא רק בגלל הציור.
בעצם, לא ממש היה איכפת לה. היא רק רצתה שהוא יראה כמה הוא
יפה.   מין מראה מוכנה מראש, טובה יותר מהמציאות.

אולי הוא יוותר לה? כן, זה מתאים לו.
אבל היא ידעה שהציור שלה יותר יפה מהסיפור שלו, והיא גם תסיים
לפניו, והוא יצטרך להפסיק באמצע. אלה החוקים, אחרי הכל. ומה
שווה סיפור לא גמור? לא הרבה, למרות שהיא ידעה שהוא יכתוב
סיפור ממש יפה. אולי לא קשור אליה בצורה ישירה אבל הוא יהיה
עליה, איכשהו. הוא יודע לשזור חלקים ממנה בסיפורים שלו, הוא
עושה את זה כבר הרבה זמן. אולי רק מטאפורה אחת, אולי כל הסיפור
יהיה רק תיאור של העיניים שלה, או הגוף, או סתם שלה, היא לא
ממש ידעה. היא לא אהבה מילים ולא הסתדרה אתם כמוהו, אבל היא
סמכה עליו ולמרות שהיא לא ידעה על מה הסיפור יהיה היא הרגישה
בטוחה לגמרי בידיים הספרותיות שלו.


עד שהראשון מסיים, ואז מחליפים, והיא תקרא והוא יסתכל, ומי
שמנצח אוהב את השני יותר, רשמית. תחרות דיי מטומטמת אבל באמת,
קשה לקבוע מי אוהב את השני יותר בלי מבחנים מטומטמים ועדיף
מבחן ששניהם ימציאו ביחד, ושיהיה מוסכם עליהם, מאשר שני מבחנים
שכל אחד ימציא לעצמו בראש.
הוא כתב עוד כמה מילים, והרים את הראש לקבל השראונת. היא הניפה
את המכחול בפעם האחרונה והוא ניסה רק לסיי