דמות זרה מביטה אליה מן המראה
עיניים עצובות ונפוחות, גוף של אשה.
מנסה להאחז באהבתו אך נסחפת לתוך עולם המראות.
הראייה מתערפלת, העולם גובר עליה, מאיים לבלוע אותה.
ראשה מוטח באדמה.
חוזרת ונעמדת מול המראה, מחפשת צל של אנושיות בעצמה.
פעם היא היתה ילדה שמחה, פעם ידעה להחזיר אהבה.
נושכת שפתיים, ציפורניה יורדת לאורך גופה העירום, קורעות את
בשרה.
היא יושבת, בוהה בדמות הנשקפת אליה מנייר עיתון,
דמעה יורדת ומתנפצת על הרצפה.
צמרמורת עוברת לאורך עמוד השדרה שלה, שעה שאצבעה חודרת
לגרונה.
המסע אל הצד האפל של המציאות החל,
היא מוצאת את עצמה מפתחת רומן עם סרט המדידה.
היא עולה על המשקל, עינייה מביטות במספרים בחרדה.
נתקפת בחילה מעצמה, שוכת ובוכה.
היא לא פנויה לאהוב אותו, לבה לא מסוגל להחזיר חום ואהבה.
אהבתה היחידה היא הרעב.
עולמה נופל עליה, מתערפל ועוטף אותה.
האוכל בשבילה הוא תועבה,
זוהי חולשה עליה היא גוברת כל שעה בה היא כורעת על ברכיה, ליד
האסלה.
ידו מלטפת את גופה וגורמת לה להרגיש, לשם שינו, אישה.