כשלכולם כבר נמאס לשמוע את מה שיש לה להגיד, היא התחילה לטפס
על הקירות של הביניין כדי שיתייחסו אליה.
בהתחלה הם היו בטוחים שהיא הולכת לקפוץ מהגג מרוב השיגעון אז
הם ממש דאגו, הזמינו אמבולנס, ומשטרה וצעקו לעברה שהם אוהבים
אותה ושהיא חשובה להם, אז היא ירדה, והם חיבקו אותה לכמה רגעים
והלכו.
ככה זה אנשים, רק רוצים להציל חיים, אבל בשביל מה? בשביל מי?
רק מצפון נקי הם מבקשים, ומה איתה?
והיא עשתה את זה עוד כמה פעמים, בפעם הרביעית כבר אף אחד לא
התרגש, ושעבר שם איזה ילד קטן והצביע למעלה "תראו יש שם מישהו,
על הקיר!", אז אבא שלו הרגיע אותו ואמר, "כן זאת ההיא, זה
התחביב החדש שלה, ולא, אני לא מרשה לך לנסות אותו".
כשהיא הבינה שגם לזה הם לא שמים לב, היא חשבה, על דרך שבה היא
תגרום להם להרגיש אשמים, אז היא החליטה, לרוץ לכביש כשבאה
מכונית.
ככה הנהג לא יוכל להתעלם ממנה.
בפעם הראשונה, הנהג קצת צעק עליה, אבל הוא הצליח לעצור בזמן,
אז הוא היה מאושר שיש לו ראיה טובה, ושהוא ראה שמשהו בחיוך שלה
כשהיא עמדה על המדרכה והסתכלה עליו לא היה בסדר.
אז במקום לחשוב על מה איתה, הוא רץ הביתה לספר לחברים שלו כמה
שהוא מוכשר.
שהיא ניסתה שוב, היא נתקלה באיזו אחת עם משקפים שהחליטה שההיא
המסכנה צריכה בדיקת עיניים אז היא נתנה לה את המספר טלפון של
הקלינקה שבה היא עובדת והסתלקה.
בפעם אחרת שהיא ניסתה היא נפלה במקרה על נהג חדש שנוהג ליד אבא
שלו בתקופה שהוא עוד עם מלווה.
ואבא שלו לא הפסיק לצעוק עליה שכולם עושים הכל כדי להכשיל
נהגים חדשים, אפילו קופצים להם לאמצע הכביש, הוא בכלל לא שם לב
אליה.
היא נזכרה שכשהם חשבו שהיא תקפוץ מהגג הם התייחסו אליה.
אז היא הלכה ועמדה באמצע המדרחוב בירושלים הורידה את הכובע
היפה שאמא שלה נתנה לה ליום הולדת לפני שמתה, שפכה על עצמה
נפט, והתחילה לצעוק שהיא תצית את עצמה, הראשונים ששמעו היו
לרגע בהלם, ואז מישהו הבין מה היא עושה, ושזה בעצם מופע רחוב,
אז הוא זרק לה מטבע של 10אגורות ואמר לה "נו תראי לנו מה את
יודעת לעשות".
כמה אנשים התאספו סביבה, והיא הרימה את חבילת הגפרורים, הדליקה
גפרור, אחד גדול, היא רק הספיקה לשמוע את הזעקת הסירנה של
האמבולנס שמתקרבת.
הרבה אנשים היו בהלוויה שלה, ובניהם כל אלו שהיא ניסתה לדבר
איתם, או שראו אותה מטפסת על קירות, וגם אלו שהיא קפצה להם
לכביש היו שם...
כולם בכו בהלוויה שלה, אמרו שהיא היתה נהדרת, שמידי פעם יצא
להם להיתקל בה, אדם אחד שטען שפעם דיבר איתה ספד לה תוך שהוא
מזיל דמעה או שתיים.
היתה לה הלוויה מאושרת, מלאה בחברים, חברים שתמיד ביקשה שיהיו
לה.
"תמיד מעריכים בן אדם רק אחרי שהוא מת", היא מילמלה לעצמה מתוך
הקבר והשם "ואן גוך" הידהד לה באזניים.