התמכרות להרגל, התמכרות לטיפה המרה, התמכרות לדמיון, לשכחה,
לזיעה הקרה השוטפת אותך כל לילה כאשר אתה מקיץ מחלום בלהות.
אתה מכור, ואם הפסקת? תמשיך, כולם נופלים, פעם אחר פעם,
ושוב..
ברחתי לטיול הלילי שלי, ונתקלתי בבחורה מוזרה. היא הלכה על
קווים אשר הפרידו בין מרצפות בסמטה חשוכה, או אולי בעצם ניסתה
ללכת.
האור היחיד יצא מפנס רחוב בודד ומהבהב. לפתע, הופיעה דמות
במעיל עור שחור וארוך, היא הציתה סיגריה ואספה את הבחורה אל
פינה בה נזרקה. הדמות שלפה מן המעיל שקית חומה, ממנה הוציאה
כפית, מצית, מזרק, וחומר לבן ומוכר...
הבחורה הושיטה את זרועה, והדמות החדירה לתוכה את הנוזל שיצרה
שניות קודם לכן. בום! קול נפילת הבחורה, אשר כעת שרועה על
המרצפות, נשמע למרחקים. המשכתי לדרכי...
סתיו? שנים לא שמעתי את השם הזה. לא מאז ניו-יורק שם סיימתי
תיכון. הסתובבתי לאחור וראיתי את דייזי - או לפחות כך הציגה את
עצמה. היא נראתה שונה עכשיו, שיערה השחור בצבץ מתחת לכובע,
והמעיל הסתיר את גופה המצולק והמושלם.
"מה קרה לדייזי", תהיתי בקול, כנראה.
"לא קרה דבר, ומה כבר יכול לקרות, את מוזמנת להצטרף", השיבה.
ידעתי כי בזאת היא צודקת, אין דבר שלא עבר על הדמות הזו.
התיישבתי, וגנבתי לגימה אסורה מבקבוק שאחזה הבחורה.
דייזי פנתה אליי במבט מהפנט - "חשבתי שאינך עושה זאת יותר".
"לזכר ימים שחוזרים"- במחשבה שרצתה לשמוע זאת, לגימה נוספת
שרפה את גרוני, והנה שוב נפלתי.
קרבתי את גופי אל שפתיה ונשקתי לה, אך מתוך אדישות טוטאלית,
בטח לא מתוך הפתעה, דייזי לא הגיבה, ואולי רציתי שתגיב, ואולי
ידעתי שלא. הדברים שתרצה שיקרו לעולם אינם קורים, ואלו שתחשוש
מהם יתנגשו בך במלוא העוצמה.
הבחורה לקחה מידי את הבקבוק, הניחה אותו בצד וחיבקה אותי. "מי
הבחורה? יובל". לא שאלתי לשמה, חיפשתי אישור לחבק אותה
בחזרה, נראה היה כי נזדקקה לכך, אך לא רציתי לפגוע בדייזי, לא
שאני יכולה.
גיליתי כי החפיסה שקניתי בצהרים נגמרה. לכן, פתחתי את התיק של
יובל ויצאתי בחיפושים אחר סיגריה בודדה, בין האקדח והספר
שנמצאו שם. "עליסה בארץ הפלאות כולל פירושים", ספר נהדר, אך
נראה כי הוא מתאים יותר לגיל ההתבגרות, ובת כמה היא בכלל...
מתאים לה, לדייזי, לשדל נערות צעירות לדברים האסורים שהן מתות
לעשות. בדיוק כפי שעשתה לי.
הבחורה השברירה על המרצפות פצחה ברעידות קלות, ודייזי שלפה
חשיש מגולגל, והציתה אותו. היא הכניסה לריאותיה שאיפה מזוהמת
והוציאה אותה בגניחה. הושטתי את ידי, ולקחתי את שאחזה בין שתי
אצבעותיה. הכנסתי גם אני את הזיהום המתוק אל תוך פי, והוצאתי
עשן סמיך בצורה של טבעת.
הבקבוק היה פשוט מונח לפני, ממש מחייב גניבה של עוד לגימה, וכך
עשיתי. חששתי כי האלכוהול יעיר אותי עכשיו, הקאתי את נשמתי,
ואכן התעוררתי - במיטתי ביום למחרת. בלי שמץ של מושג כמובן איך
הגעתי לשם.
השעה מוקדמת מדי, ושוב אני מאחרת. לפתע, האוזניים החלו לצלצל,
או אולי זה הטלפון? אז הרמתי אותו... והוא נשמט מידי.

מחופשת לעצמי, עליתי על כביש מהיר ללא מוצא, ואני נמוכה מכדי
להגיע לבלמים. התחושה כי הכל מזויף אינה עוזבת אותי. אני הדבר
הכי אמיתי שנשאר לי, וגם אני חצי מזויפת.
אני נוסעת כבר שעות בתחושה כי משהו רודף אחריי, ומתעוררת שוב
במיטתי.
טו...טו...טו.. אני אמורה להניח את השפופרת במקום? מוקדם מדי,
ושוב אני מאחרת - לטיפול. אז קמתי למקלחת קרה, כוס קפה
וסיגריה, וצעדתי עד סוף המסדרון. נכנסתי לחדרה של הפסיכית.
סיפרתי לה בהתלהבות על אתמול, אך היא רק הביטה בי במבט מיואש,
וסימנה לגבר בפינה להחדיר לי אש לוריד.
שלפתי את האקדח ודפקתי לה כדור, אחד כזה - ישר בין העיניים.
הגבר קפץ עליי. הוא סובב לי את הידיים, ועד לרגע זה ממש - לא
ידעתי שלמות מהי.
הרגשתי איך כובלים אותי למקום מרוחק, סגירת דלת עדינה ורועשת
פקחה את עיניי העצומות, וסנוורה אותן מאורות חזקים שהופיעו
כנראה על התקרה. כמו מחלום, דייזי שוב הופיעה, ושחררה אותי מן
הכבלים. דם שוב זרם בעורקיי. אז יובל העירומה ניגשה אליי עם
האקדח, ושתיהן נעלמו בערפל. הן בטח מדברות עליי, מתכננות איך
לגמור אותי. לדייזי כבר בטח יש תכנית, היא הראש מאחורי הבחורה,
אך היא לא תבצע, לא אכפת לה באמת. פחד נוראי השתלט עליי
מבפנים, והתחלתי לבכות.
הדלת נפתחה, ואיש מוזר בחלוק לבן קרא לי "בואי דייזי הגיע
הזמן", הוא קרב אליי ועזר לי לקום מהמיטה.
אני לא דייזי, אני סתיו, הוא בטח התבלבל. שוב דחפו לי חומר
שורף לדם. התחלתי להתרגל לכאב, פיזי ונפשי, ואני לא יודעת איפה
אני, ומה המקום הזה. הלכתי איתו. הוא הושיב אותי על כורסא, ואז
הגיע הפסיכית. היחידה שאני מזהה במקום הלא ברור הזה. היא אמרה
כמה משפטים חסרי משמעות כמו תעזרי לנו לעזור לעצמך, ושאלה אם
אני רוצה להישאר כאן לעד.
היא כנראה לא מבינה. כי העולם שלי, הוא לא העולם שלכם. אני
רואה דברים שאתם לא, וכמו כל אחד, ביקשתי רק לחיות, בתוך
בועה.
דייזי שוב הופיעה והתמסרה באקדח עם הבחורה. פתאום, התמונה על
הקיר נראתה מוכרת. והכל כאילו כלום, וכל מה שידעתי עד כה, לא
באמת קרה...