הכי טוב זה לכתוב את מה שעל הלב
מה שבפנים כואב
כי אחרת מתפרקים
נשברים לרסיסים ופשוט נעלמים.

עוד דחייה ועוד "לא", נמאס לי בגללך ובגללו.
לא יכולה לסבול עוד את השלילה המאוסה הזאת.
הולכת ומתפרקת לאט,
נשברת עוד חתיכה, ועוד אחת...

כולם מסתדרים בלעדיי, למודים לחיות מאחוריי.
ורק אני נשארתי לבד, בחיי.
אני כמו איזה משהו נוח ונחמד, שנמצא בסביבה
אבל אם אני אינני, איש לא מרגיש נורא,
חסרוני אינו מורגש. לא כל כך.

כל אחד ממשיך בחייו
משפחה, חברים, עבודה, בילויים.
ואני גלמודה נעזבת, לדרכי הבודדה הולכת,
עד שמגיעה לצומת ולא יודעת לאן לפנות.
ובעצם, מה זה משנה לאן?
לכאן או לכאן, היינו הך הדבר.

כי בסופו של יום, לא אגיע לשום מקום.