התעוררתי בבוקר, גירדתי את עצמי מהמיטה בכוח, גררתי את רגליי
לכיוון האמבטיה, ציחצתי שיניים, שתיתי קפה, הסתכלתי אל השמיים
דרך החלון כ"כ כחולים השתקפו הם ממולי, כ"כ בהירים אך גם
ריקים
עוד יום התחיל חשבתי לעצמי , סקרתי במחשבתי את סדר יומי הקרב
עד הצהריים לימודים, כי הרי כל ילד יודע שאין עתיד בלי תואר
אקדמי אחד לפחות. בהמשך ללכת לעבוד בלילה, כסף זה דבר שמניע את
העולם, לאן תגיעי בלי לפחות כמה ג'ובות קטנות בכיס?
חיים מלאים יש לי, גיחכתי לעצמי בקול, בחורה חרוצה גם ללמוד
וגם לעבוד.
אבל משהו בכל זאת הפריע לי עמוק בפנים, הרגשה של מה בעצם אני
עושה? לאן אני הולכת ובשביל מה?
החברה קובעת לי מה לעשות, איך לדבר, איך להתנהג, איך להיראות
מתי החלטתי באמת בשביל עצמי? מתי נתנו לי את האופציה לבטא את
עצמי בלי מליוני חוקים ומוסכמות?
כמו רובוטים מתוכנתים היטב, חס וחלילה לא לסטות ימינה או
שמאלה
מה יחשבו השכנים? אוי לבושה עבור ההורים.
שחקי את המשחק ותשתלבי במקום טוב באמצע, תרדפי אחרי כסף, כוח
ובעל טוב , כמה ילדים וגדר לבנה - זאת הרי השאיפה האולטימטיבית
עבור כל בחורה.
אולי בעצם אני אברח? אולי כדי ללכת מפה רחוק? ככה אני לא אאכזב
אף אחד, ככה אני לא אצטרך לעמוד באמות מידה של שום דבר
אמא שלי לא תסתכל עלי בעיניים מאוכזבות יותר, אף אחד לא ישפוט
יותר לכאן או לכאן.
להתראות תרבות אני הולכת לחפש לי אחת חדשה