הכל התחיל בעוד יום מסריח. מסריח, לא במובן המטאפורי של המילה.
אני וברק עבדנו במסעדת דגים, ככה שהשגרה השבועית שלנו הייתה
מסריחה למדי באופן כללי.

זו הייתה העבודה הראשונה שלי - כבר לא היה לי זין ללמוד
והחלטתי פשוט להצטרף לכל מה שברק עושה, כי תמיד לידו היה
מעניין. העבודה שלנו הייתה לנקות את הדגים. אתם יכולים לדמיין
לעצמכם את כמויות הסירחון שעבודה כזו מספקת. אבל איכשהו, עם
הריח הזה של הדגים באוויר, שמשתלט עליך עד שאתה כבר לא יכול
לנשום, אני וברק התקרבנו. תמיד היינו חברים טובים, אבל בעבודה
ההיא, בחדרון הניקוי הקטן והמצחין שהיה לנו - דיברנו על הכל.

סיפרתי לו על שירן בטיול השנתי, ואיך היא אמרה לי שהיא לא
פנויה לקשר, ולילה אחרי זה הלכה לאודי השמן ונתנה לו לחרמן
אותה עם האצבעות השמנות שלו. וסיפרתי לו על הדר, שלא קולטת את
הרמזים שאני משדר לה כבר שבועות, ובכלל הוצאתי את עצמי לידו
הכי קטן בעולם, כמו שאני רואה את עצמי לפעמים. סיפרתי לו איך
אני מפחד להגיד לאנשים מה אני חושב באמת, ואיך נראה לי שלפעמים
אף אחד מסביב לא באמת רואה אותי כמו שאני. וברק, ישב והקשיב
וספג, ומדי פעם נתן איזה כמה משפטים הגיוניים שסידרו את
העניינים בראש.

כולם אומרים שברק טיפש, ושיש לו פיגור שכלי ובעיה להשתלב
במסגרות, ואולי הם צודקים, אבל אני ראיתי את ברק קצת אחרת
באותם ימים. הוא סיפר לי על כל מה שאבא שלו עשה לו ולאמא שלו,
ואיך בכיתה ו', כשהוא חזר מבית ספר עם ציון טוב במבחן ורצה
לספר להורים שלו, אז הוא מצא אותם שוכבים על הרצפה עם בקבוקי
וודקה ביד. תסכימו איתי שילד שרואה דבר כזה כבר בחיים לא יצא
נורמאלי.

אז ברק לא היה נורמאלי, אבל הוא גם לא היה טיפש. הוא היה...
משהו אחר. הדרך בה הוא זז הייתה אחרת, צורת החשיבה שלו הייתה
אחרת, הוא פשוט היה בלתי רגיל. והוא גם הצליח להפוך את העבודה
הכי מסריחה בעולם, שבאמת אין לי מושג איזה בנאדם שפוי ייקח
אותה על עצמו, לכיף אדיר. הלכנו מכות עם הדגים, ועשינו
התערבויות כמה דגים מישהו יכול להחזיק על הראש ועוד כל מיני
דברים שנראים טפשיים מרחוק, אבל ברק גרם להם להרגיש טבעיים
והגיוניים.

ואז - יום אחד, אורי נכנס לחדרון שלנו במטבח. הייתה כניסה קטנה
בקיר האחורי של המסעדה, משם גם הוציאו את כל האוכל לחתולים,
ומדי פעם יצאנו לשם כשברק רצה לעשן. ואורי נראה כמו הבנאדם הכי
מבוהל שראיתי בחיים שלו. הוא היה קטן כזה, וכולו רעד והיה לו
הבעה של פחד על הפנים. לראות את אורי בפניקה זה לא כזה מקרה
נדיר אמנם, אבל הפעם זה באמת היה משהו אחר.
"תקשיבו. אני לא סגור על זה מאה אחוז, אבל אם מה שאני חושב
שראיתי זה מה שבאמת ראיתי, אז משהו ממש זוועה קרה הרגע.

האמת היא שדובי זה בכלל לא השם האמיתי שלו, ואולי זה בכלל לא
בסדר שאני מספר עליו בתור דובי, כי אם מגיע מתישהו לבנאדם
שיקראו לו בשם האמיתי שלו, זה אחרי שהוא מת. דובי היה ילד ממש
רזה, אבל בצורה לא בריאה. קראנו לו דובי בגלל שהוא אכל כמויות
מאסיביות של אוכל, ופשוט לא השמין - אפילו לא בקילו אחד. זו
הייתה תופעת טבע אמיתית, מהסוג שתראו בטלוויזיה. כשהלכנו
למקדונלדס הוא הזמין 3 ארוחות כפולות ותמיד בסוף שאלנו אותו אם
הוא שבע והוא עשה כזו תנועה עם הראש, מאשרת.

היה לו גם אישיות של דוב. הוא היה כל כך אדיש. לא יכולת לומר
לו שום דבר שיזעזע או יפחיד אותו. תמיד הוא היה נשאר עם אותה
הבעה על הפנים שלו, כאילו שהוא כבר ידע את זה לפני שנים,
ועכשיו הוא רק מקבל אישור למה שהוא חשב שקורה. אני אהבתי את
זה.

הוא בכלל לא אהב שקראו לו דובי, אבל הוא היה מסוג האנשים שלא
יתקנו אותך, אלא יתנו לך להמשיך עד שתפסיק. ואנחנו בחיים לא
הפסקנו. אם הייתי יכול לעשות דבר אחד למען דובי עכשיו, זה לבוא
ולדבר איתו בתור מיקי. בכלל הסיפור הזה גרם לי לחשוב על שמות,
ומה הם עושים לבני אדם. כי הרי כשאתה קורא למישהו בשם שהוא לא
שלו, אולי אתה משנה לו את האישיות, ואתה בכלל לא מדבר עם
הבנאדם, אלא עם מישהו אחר לגמרי.

כשאני מנסה לחשוב על דובי, תמיד עולה לי בראש מקרה אחד מסויים.
זה לא משהו גדול או עקרוני, אבל הוא פשוט נצרב בזיכרון שלי
כמשהו שמסמל את דובי בתור דובי. זה היה בטיול השנתי של כיתה
ח', שזה היה הפעם הראשונה שיצאנו לטיול של יומיים כולל לילה.
ואני ודובי ישבנו בלילה ודיברנו בצד, אני חושב שזה היה על איזה
סרט או משהו. אני ישבתי ודיברתי, הוא ישב ואכל ומדי פעם זרק
איזה משפט אדיש, ופתאם שמענו קולות. זיהיתי את הקול הגברי
מבינהם, זה היה רוני המזוהם והוא חצי דיבר חצי נישק מישהי. אני
הלכתי קצת לכיוון הקול, רק כדי שאני אוכל לראות עם מי רוני
נמצא. והוא היה עם צליל, שבאותה תקופה בכלל הייתה עם מיקי.
הייתי בהלם, וחזרתי לדובי שבינתיים כבר סיים את הסנדוויץ' ורק
הסתכל עלי במבט אדיש. סיפרתי לו את מה שראיתי, ואז עמדתי
וחיכיתי לתשובה שלו. ומה הוא אמר לי? "נו, מה אתה מתפלא בכלל.
רוני כבר מזמן אמר לי שהוא רוצה את צליל, וצליל כבר הייתה עם 3
בנים שונים חוץ ממיקי מאז שהם התחילו להיות חברים. וגם מיקי
נמצא ברגעים אלו ממש עם מעין". איך הוא ידע את כל הדברים האלה?
ולמה זה לא שינה לו בכלום והוא פשוט המשיך לאכול סנדוויצ'ים?
הוא לא דיבר על זה בכלל. זה מה שראיתי בדובי. פשוט בנאדם שיודע
הרבה, ואומר מעט. הייתה תחושה כאילו הוא מחובר למשהו קצת שונה
מכל שאר האנשים סביבו.

וכל זה מביא אותי לעובדה שדובי היווה עבורנו את ההפך המוחלט
מאיתמר. מעולם לא היו שני אנשים בעלי אופי כל כך שונה. כל מה
שדובי היה, איתמר היה ההפך. כמה שדובי היה רגוע ושלו, איתמר
היה עצבני וחם מזג. איתמר היה בנאדם קטן למדי, אבל לא רזה כמו
דובי. מי שהיה ברחוב פשוט היה קורא לו גוץ. לא הכרתי אף אחד
שממש אהב אותו, ולא היה לו אף חבר טוב באמת, אבל הוא תמיד היה
שם איתנו. מדי פעם הוא נעלם מחיינו לכמה ימים, הסתובב עם אנשים
אחרים, עסק בענייניו שלא ממש עניינו אותנו, ואז הוא חזר אלינו,
בדיוק כמו שעזב.

כמו לדובי, גם לאיתמר היה שם. הכינוי שלו היה מורכב משתי
מילים, והוא פשוט שנא אותו. זה לא היה כינוי מעליב במיוחד, וכל
אדם אחר היה פשוט משלים אם זה שקוראים לו ככה. לא היה מדובר על
משהו יוצא מגדר הרגיל, אבל את איתמר זה פשוט חירפן. אבל לא היה
לו מה לעשות בנידון, חוץ מלבקש מאיתנו להפסיק וכשזה לא עזר,
להתחיל לאיים וכשגם זה לא עזר, הוא פשוט התייאש והפסיק. במבט
לאחור, אני חושב שאולי היה צריך לשים לזה סוף קצת יותר מוקדם.

כמו דובי, גם הוא היה איזשהו חלק בחיים שלנו שאף פעם לא ממש
השתנה. איתמר עבר רק שינוי אחד בחיים שלו מאז שהיכרנו אותו,
ולמרות שזה היה קטן מאד, זה לא היה בלתי מורגש. להפך - כולם
הרגישו. יום אחד, לפני בערך שנה וחצי, אחרי שלא ראינו את איתמר
איזה שבוע, הוא חזר לכיתה, עם מבט קצת שונה בעיניים. המבט שלו
היה קצת עמוק יותר, אבל לא באופן מפחיד. כאילו הוא יודע משהו
גדול, משהו שנוגע לכולם אבל אף אחד אחר לא שם לב לזה. מי שניסה
להסתכל לו בעיניים, קיבל חרדה רגעית ובלתי מוסברת. איתמר עצמו
לא השתנה, ונשאר אותו ילד עצבני שהיה. תמיד נדבק אלינו, תמיד
דוחף את האף שלו לכל מקום. אבל רק פעם אחת, כשקראנו לו בכינוי
שלו, הוא התרומם באוויר, והיה משהו אחר בקול שלו ובדרך בה נעץ
מבטים בכולנו.

"אני נשבע לכם. במקרה ועוד פעם אחת מישהו יקרא לי בשם הזה, הוא
ימצא את עצמו במצב ממש לא נעים. זה לא איום, זו לא הזהרה, זו
הודעה. אתם מקבלים אותה רק פעם אחת, ופעם הבאה כבר יהיה מאוחר
מדי."
ומשהו במבט שלו, משהו בטון שלו, גרמו לדברים שאמר להישמע
רציניים. רציניים מאד. ומאותו יום, אף אחד לא קרא לאיתמר ככה.

והנה אורי עומד מולנו, ומדבר על זה שאיתמר הרג את דובי. לא
הבנו בהתחלה על מה הוא מדבר, אבל לאט לאט הוא נרגע והתחיל
להסביר לנו מה בדיוק קרה. אורי היה בדרך חזרה מהבית ספר, והוא
ראה את דובי הולך בעצבנות לכיוון הגינה. הוא הלך אחריו ושאל
אותו למה הוא עצבני. דובי פשוט דחף אותו הצידה והמשיך להתקדם.
אורי החליט ללכת קצת אחריו ולראות לאן הוא הולך.

אחרי כמה זמן דובי עצר מול הבניין של איתמר והתחיל לצרוח. "צא
החוצה מייד חתיכת בן זונה"
"לך לאכול איזה המבורגר משולש יא דובון" נשמע קולו של איתמר
מהחלון בקומה השנייה.
"איתמר, רק לכאן מייד לפני שתסתבך" דובי נשמע מאד רציני כשהוא
אמר את זה.
"מה תעשה? תאכל אותי?"
באותו רגע ממש דובי עשה משהו לא יאומן. הוא קרא לאיתמר בשם בו
כולם יודעים שאסור לקרוא לו. זה היה אחד מהחוקים הלא כתובים
החזקים ביותר שנוצרו אי פעם, ודובי הפר אותו במאית שנייה
גורלית. כשאורי סיפר לנו את זה, הקול שלו רעד. מכיוון החלון
נשמעה דממה, ואחרי כמה זמן איתמר הופיע למטה. הוא נעץ עיניים
בדובי, שבתגובה פשוט נעץ בו עיניים חזרה. לא ברור מי ניצח בקרב
מבטים, אבל אחרי כמה שניות שניהם הלכו לגינה. אורי סיפר לנו
שהוא לא הצליח להביא את עצמו לעקוב אחריהם. כל מה שהוא יודע זה
שאחרי כמה דקות איתמר חזר מהגינה ואמר לאורי שאם הוא יעיז
לפתוח את הפה שלו בנוגע למה שקרה כאן עכשיו, גם הוא יסיים כמו
דובי.

"מה הכוונה לסיים כמו דובי?" שאלתי בחשש.
אורי רק הסתכל עלינו, וביחד התחברו אצל כולנו פיסות הפאזל שהוא
ניסה להרכיב לעצמו בראש. האם זה הגיוני? יכול להיות שדובי מת?
"שניכם ראיתם יותר מדי סרטים גרועים, ויש לי חדשות בשבילכם -
כאן זה לא איראן, ואף אחד לא הורג פה אף אחד. איתמר הוא סך הכל
אדיוט, ואין לי מושג מה עצבן את דובי כל כך. המקסימום שקרה שם
זה שהם הלכו קצת מכות, לא יותר מזה. תחשבו קצת בהיגיון"
מה שברק אמר היה הגיוני מאד, אבל משום מה גם אני וגם אורי לא
בדיוק השתכנענו.

"לא יודע, משהו קרה שם. אני אומר לכם - הייתם צריכים לראות את
המבטים שלהם כשהם הסתכלו אחד על השני. אתם בעצמכם יודעים שצריך
משהו ממש גדול כדי לגרום דווקא לדובי מכל האנשים לקרוא לאיתמר
ככה. אני חייב לדעת מה קרה שם. אני רוצה ללכת לבדוק את
הגינה".

"אז לך לבדוק את הגינה! מה נראה לך שאנחנו פה חבורת ג'ינג'י?
יש לנו עבודה אחת לעשות, וזה לנקות את הדגים המסריחים האלה -
רצוי לפני שמוסא יבוא ויתחיל לצרוח עלינו."

"תקשיבו..." החלטתי לנקוט בגישה הדיפלומטית, "בואו נלך לבדוק
את הגינה היום בערב, שלושתנו ביחד. נסיים את המשמרת, נלך הביתה
להתרחץ ואז נלך לברר מה קרה שם. אני בטוח שברק צודק וזה כלום".
שניהם הסתכלו עלי, אורי במבט חושב וברק במבט מזלזל.
"בסדר, מקובל עלי. ניפגש היום ב11 בגינה".

"יופי טמבלים, בסדר. רוצים לסיים את זה בצעקת חסמבה?"

כשסוף סוף סיימנו את המשמרת, הייתי כולי מסריח ולא היה לי כוח
לזוז. כל מה שרציתי זה לחזור הביתה, להתרחץ וללכת לישון. השיחה
מהצהריים הייתה במבט לאחור מטומטמת לחלוטין, ואין פה שום
היגיון שאיתמר באמת עשה משהו לדובי. מחר נראה את דובי בבית
ספר, מקסימום עם פנס בעין.

הייתי כבר ממש קרוב הביתה, כששמעתי מישהי צועקת. באופן רגיל
הייתי מתעלם מזה, אבל זיהיתי את הקול. לא ידעתי בדיוק מי, אבל
התחלתי לרוץ לכיוון הצעקה. הצעקה, יותר יללה מהולה בבכי, הלכה
והתחזקה ואני רצתי יותר ויותר מהר. ראיתי מולי טנדר שחור, הדלת
האחורית שלו פתוחה. לידו עמדו שני אנשים בלבוש שחור, עם כובעי
גרב על הפנים שלהם, והם גררו מישהי. את הדר. הם גררו אותה
לכיוון הטנדר, והיא לא הצליחה להשתחרר מהם. צעקתי אליהם שיעזבו
אותה, ורק אז הם הבחינו בי, והסתכלו לשנייה לכיווני. הדר ראתה
שהם איבדו את תשומת הלב שלהם, בעטה לאחד מהם בביצים ואז
השתחררה ורצה לעברי. היא הגיעה אלי, אחזה בידי והתחלנו לרוץ.

רצנו כמו מטורפים, לא הסתכלנו לאחור לרגע. עם כל הפחד שהיה בי,
ההתרגשות הייתה אפילו יותר גדולה. מה יכול להיות יותר טוב
מלהציל את הדר מחטיפה? המשכנו לרוץ, עד שהדר משכה אותי הצידה
לתוך סבך שיחים שהיה שם.

"תקשיב, אני חייבת לספר לך משהו, אבל אתה חייב לשתוק ולהאמין
לי". אני שתקתי, אז היא המשיכה. "האנשים האלה קשורים לאיתמר.
עליתי על זה לפני כמה ימים כשראיתי אותו מדבר איתם. הוא דיבר
איתם על איזו עסקה, והוא גם הזכיר את דובי. הם אמרו שהוא יביא
אותו אליהם, ואז הוא יקבל מה שהוא רוצה."

שמעתי אותה מדברת, אבל המילים לא בדיוק נכנסו לי לראש. כל הזמן
רק חשבתי כמה היא יפה. וכמה אני רוצה להגיד לה שהיא פשוט
הבנאדם הכי יפה שראיתי בחיי. ושכל מה שאני רוצה זה רק להיות
איתה, ולשכוח מהכל. אבל לא, דברים כאלה אף פעם לא מסתדרים לי.

"שיט, הם באים. תקשיב, אנחנו חייבים להתפצל. מה שלא יהיה, אל
תיתן להם לתפוס אותך."

ואז, כאילו אנחנו באיזה סרט מזוין, היא רכנה לכיווני, העיניים
הכחולות המדהימות שלה מביטות ישר לתוך הנשמה שלי, וכאילו באותו
רגע היא קלטה את מה שניסיתי לאמר לה כבר חודשים. שאני לא מפסיק
לחשוב עליה, שכל יום בלעדיה הוא מבחינתי יום מבוזבז. שרק
מלחשוב על להתנשק איתה אני מגיע לפורקן. שנינו עצמנו את
העיניים והתקרבנו באיטיות אחד לשני, מזיזים את הראשים בעדינות,
עד שהשפתיים שלנו התחכחו אחת בשנייה. היה לזה טעם כל כך מתוק,
יותר טוב ממה שאי פעם חשבתי שנשיקה יכולה להיות. עמדנו שם ככה
כמה שניות, ואז היא התנתקה ממני והתחילה לרוץ. אני פשוט עמדתי
שם בשוק מוחלט, לא מבין מה נפל עלי.

כשסוף סוף החלטתי שהגיע הזמן לזוז, כבר היה מאוחר מדי.

התעוררתי בחדר מדרגות חשוך ומלוכלך, משפשף את הבלוטה שנוצרה לי
בראש מהמכה שקיבלתי קודם. שכבתי על הרצפה וכשלאט לאט נפתחו לי
העיניים ראיתי מולי שני האנשים עם החליפות השחורות. לקח כמה
שניות אחד מהם התחיל לדבר.

"אנחנו שמחים שהצטרפת אלינו". שניהם נראו זהים באופן מחריד.
היה להם עור לבן כסיד, משקפי שמש שחורות, שער חום קצוץ
והחליפות השחורות שלהן היו זהות עד לפרט האחרון.

"אז כפי שבוודאי הבנת, הרחקת לכת קצת יותר מדי בטיול הלילי
שלך." אחד מהם דיבר אלי, בעוד השני עמד ליד הדלת עם הפנים
לכיוונינו. הייתי מפוחד מדי בשביל להגיב.

"הנה הסיפור. איתמר, הילד שאתה מכיר ב16 החודשים האחרונים, הוא
לא אותו איתמר שחשבת שאתה מכיר. לפני תקופת הזמן האמורה, אנחנו
חטפנו אותו, וערכנו בו מספר שינויים שיועילו למטרות שלנו.
בתמורה - הוא קיבל מאיתנו הגשמה של משאלת ליבו הגדולה ביותר."

הוא הפסיק, כנראה כדי לשמוע את תגובתי, אבל לא היה לי ממש מה
להגיד. לא הבנתי על מה הוא מדבר, ומה הוא רוצה ממני. אחרי כמה
זמן הוא פשוט המשיך.

"אבל, משהו השתבש. חבר אחר שלך הבין מה מתרחש, ומה אנחנו מנסים
לעשות. אתה מבין כמובן, שהוא היה חייב ללכת." הוא נעץ בי מבט,
מצפה שאני אבין משהו.

"אז דובי, דובי באמת מת?"
"אמת. בדיוק כמו איתמר" הוא עדיין לא הפסיק להסתכל עלי. גלגלי
השיניים במוח שלי המשיכו לעבוד בקצב מטורף, עד שסוף סוף הם
הגיעו למסקנה המתבקשת, לה הוא חיכה.
"ועכשיו, עכשיו גם אני אצטרך... אממ...?" הקול שלי רעד.
"למות. כן, האמת שכן. אבל, אני הולך להציע לך הצעה אחת בלבד,
שהוצעה גם לידידך, דקות ספורות בלבד לפני שהוא מת. אנחנו
מוכנים להשאיר אותך חי, עם כמה שינויי זיכרון קלים בלבד, ועוד
תוספת קטנה - תחשוב על זה כמעין מטרה נוספת שתתווסף לך בחיים.
שיעורי בית, אם תרצה."
"ומה זה יהיה?" שאלתי בחשש.
"כמו איתמר, שהוצא משימוש מספר דקות לפני שתפסנו אותך, בעקבות
ה'תקרית' הקטנה שהייתה לנו. אתה תקבל כוח מיוחד, בעזרתו תוכל
להשפיע על בערך מחצית תושבי העולם. בזכות הכוח הזה, אתה תגרום
לבעיות קליטה אצל המין הנשי, כאלה בעיות שגורמות להן לא להבין
את הרמזים הדקים של הגברים, אותם הם מנסים לשדר בתהליך החיזור.
לא מדובר בניצול של זמנך - זה כוח פאסיבי לחלוטין שיפעל מבלי
שתרגיש. בזכותך, אנחנו נמשיך ונזרע יאוש ודיכאון ברחבי
העולם."

אני הייתי בהלם מוחלט, ולקח לי כמה שניות להבין.
"ואם... אם אני לא רוצה לעשות כזה דבר?"
"במקרה כזה אתה תאלץ כמובן, למות. אנחנו פשוט נמשיך ונחפש
מישהו אחר שיעשה את העבודה הזו. אבל, בגלל שאנחנו לא באמת
אנשים רעים - אנחנו מוכנים להציע לך הגשמה של משאלת ליבך
הגדולה ביותר. אתה אפילו לא צריך להגיד לנו, אנחנו יודעים מה
היא."
לא הייתה לי בררה. הייתי מוכרח להסכים. מבלי שאוסיף מילה,
הרגשתי סחרחר ולאט לאט איבדתי את תחושת המיקום, חדר המדרגות
החשוך נעלם סביבי, ונפלתי לתוך החשכה.

"מה נרדמת לי פה על הדגים?! קום כבר ילד חוצפן ותתחיל לעבוד!"
מוסא הגיח לתוך החדרון הקטן שלי ושל ברק והעיר אותי בכפה חזקה
לגב.
"מצטער מוסא, לא יקרה שוב". ברק עמד בצד וצחק, עד שחטף ממוסא
דג בפרצוף. מוסא יצא בזעם מהחדר תוך כדי מלמול משהו על זה ששכר
מינימום זה גם יותר מדי בשבילנו.
"לא היה לי לב להעיר אותך, ישנת לפחות חצי שעה. בילית עם הדר
אתמול בלילה הא?"
לא יכולתי להסתיר את החיוך.
"תאמין לי, שרק לי יהיה מזל כמו שלך, אני אומר לך איה פשוט לא
קולטת מה שאני מנסה להגיד לה..."
"תמשיך לנסות ברק, תמשיך לנסות..."