עוד פרידה מפגרת בפתח. לא יודע - אני משער שאני דפוק כזה, זה
קורה לי בדר"כ בימי שישי בערב או בעיצומו של הלילה שאני רואה
איזו תכנית טלויזיה שלכאורה צריכה לעניין אותי ולתת מנוחה למוח
הקודח שלי, אבל הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו זה על פצע
פתוח שלי שאני קורא לו אבא והוא קרה וכנראה קורה לי. אני משער
שזה מתפרץ כשאני בצמתי דרכים בחיים שלי ואני פגיע כמו בתקופה
של דיכאון או הרגשה שאני לכוד בחיים רגילים של 9 עד 5 ואין לי
כתף אמיתית להישען עליה.
אבא. אין לי אפשרות להרים רגע את הראש ולראות מבט גאה שאני
עובד מצטיין ויש לי שאיפות בחיים שאני משיג בהדרגה. לצערי, אמא
שלי שתמיד עומדת שם ומוחאת כפיים, לא מספיקה. לפעמים אני מפנטז
על להיות אבא, להיות גאה בבן שלי ולתת לו את הרגשת הביטחון
הגדולה ביותר, אולי זה סוף סוף ירפא אותי, כי ההרגשה הזאת של
החוסר והחסך ,החלל המגעיל והדוחה הזה מביא אותי לסף דמעות ולא
פעם חוצה אותו, ואולי זה לא זמין ויזואלית כרגע, אבל הדף
המקורי שעליו נכתבות מילים אלו ספוג בכאב, ולא רק מילולי אלא
פיזי, ברטיבות של דמעות.
מה שאני לא עושה כותב ,לומד, עובד, טאי צי', קורא, שותה, מעשן
- כלום לא עוזר, חוץ מאולי לפעמים לאכול והרבה ולאכול את עצמי
לדעת אבל זה רק סוגר את המעגל, מה שאומר שהמחזוריות האומללה
ממשיכה. מעבר לזה, בזמן האחרון אני מרגיש שמערכת יחסים שהיא
מעבר להתחייבות חד צדדית שלי או רק מינית אולי תעזור, אבל
לצערי לא יצא לי ללמוד כזו אף פעם ואני מתקשה מאוד בכך. לפעמים
אני חונק מדי ואז שאני מפסיק אני לא מספיק רגשני. לפעמים אני
נקמני, לטענתה, ואני נוטה להאמין לה. לפעמים אני מנותק ולא שם,
לפעמים אני לא רוצה להתחתן איתה ולפעמים אני פשוט לא מושך
אותה.
אבל לרוב אני לא רוצה את מה שיושב לי בין הידיים אלא מה שאני
רואה בחוץ. תגידו בוגדני, תגידו נואף וכו', אבל דווקא לא בגדתי
באשה מעולם. אני כן חולם על סוג ספציפי של אישה עם מאפיינים
מיוחדים שאני יודע מה הם, ולא אני ממש לא בררן, כמעט בכל אישה
אני יכול לראות מיניות, הכל תלוי במי היא?
וחסרונות? לא מטרידים אותי יותר מדי חוץ מטיפשות. אבל כלום,
נאדה. אף אחת לא ממלאת את המקום בין הידיים שלי שאני מסתובב על
הצד במיטה ומחפש משהי לחבק בצורה שאני אוהב. טיפול פסיכולוגי
זה הדבר הראשון שעולה בדעתי, אך למרות שאני אוהב את התחום אני
סקפטי לגבי הצלחת שינוי בהשפעת תרפיה. אבל לאור חוסר האונים
שלי בתקופה האחרונה והריב האחרון עם אוליביה שמשום מה חשובה לי
באיזה מקום למרות איבר המין השעיר שלה אני מתחיל מחר טיפול אצל
ריקי.
לא יודע למה אבל ציפיתי למשהו שונה ממה שקיבלתי מריקי. לא, היא
לא חולקת עלי וכן, היא מסכימה איתי כמעט בכל. האמת שקיבלת ממנה
איזה גל של חום כלשהו שאני מרגיש שאני מקבל מנשים שאני רוצה
להיות איתן אבל לא מסוגל לזה, כי אני מרגיש שאני לא כל מה שאני
יכול להיות, מהנשים האלו שאתה משקר להן ולא יכול להסתכל להן
בעיניים כי המבט שלהן חושף אותך ואתה מרגיש שהן יודעות שאתה
משקר. בכל אופן, בכלל מצאתי את עצמי מתקשה להסתכל לה בעיניים
למרות שבנשמה אני די בטוח שהיא ואני הישרנו מבט. אני מרגיש
שאני יודע עליה יותר ממה שהיא יודעת עלי ולא בגלל שלא נפתחתי
בטיפול ואני מאושר אם זו הדרך שתעזור לי להיות יותר טוב.
סיפרתי לה על הנאום חוצב הלהבות שלי לאוליביה, והיא דבר ראשון
שאלה אותי מה זה השם הזה אוליביה, ואני צחקתי מאוד כי אני
מתגרה בה ללא הפסקה בשם הזה וצוחק על המקוריות של ההורים שלה.
היא תמיד אומרת שזה על שם סבתא של איזה חלק במשפחה אבל אף הורה
שלה לא יודה בזה.
לכן החלטתי שזה אמא שלה נקמה בה על זה שהיא גנבה לה את הקריירה
והפכה אותה לעקרת בית אז היא נתנה לה שם מעאפן. בכל מקרה
הסברתי לריקי שאני על השם שלה לא אומר כבר כלום כי את המריבות
שהבדיחות האלו גרמו טוב נו אני הלכתי לטיפול אחרי הכל. הסברתי
לריקי שיש לי נטיה למצוא עצב פתוח ולעוט עליו ושזה מילדות והיא
יכולה לשאול את האחים שלי את המוות שהייתי עושה להם. אני יודע
שזה דרך משלי להתנקם בעולם דרכם ואני משתדל לשלוט על זה בהצלחה
לא יתירה. בכל אופן, לגבי הנאום לא היו לה התנגדויות והיא די
הבינה אותי ואפילו חיזקה אותי למרות שלגבי שערות המפשעה היא לא
יכלה להפסיק לצחוק. בכל מקרה מה שאני כבר יודע עליה מהפגישה
הזו יכול למלא מחברת בואו רק נגיד שאני יודע שיש לה חבר ושהם 4
שנים ביחד והם שניהם פסיכולוגים ושניהם בני 36. אני יודע שאבא
של חבר שלה נפטר לפני שבועיים, אני יודע שהיא שותה סוכרזית אחד
אבל הייתה מעדיפה 2 סוכר וחלב בקפה, אני יודע שמתוק עושה לה את
זה, אני יודע שהיא הייתה ילדה שמנה וקצינת שלישות ייעודית
בצבא, אני יודע שהיא הייתה קרובה להתאבדות ושהיא הייתה עצובה
24 שנים. אני יודע שההורים שלה גרושים, ושהיא ואביה לא בקשר
ואני יודע שתחת כל מעטה מושלם יש פרצוף אחד מכוער לפחות או
איזה פאנטום שמתחבא מתחת למדרגות, השאלה היא רק איך אתה מתמודד
איתו ואיך אתה מוציא את מה שהוא גורם לך להרגיש נכון ולא
מתפרץ/ הורס/ צועק/ חובט / בוכה/ שותה/ אוכל את עצמך לדעת. דבר
אחד נוסף שאני יודע זה, שאם היא אי פעם תגיד לי שהיא רוצה אותי
אני נופל לזרועותיה לא משנה כמה אוליב שלא נקראו על שם שמן זית
יגלחו את המפשעה שלהן בשבילי.
"אוליביה!" אמרתי את שם חברתי בצורה מופתעת כאילו לא ידעתי
שהיא תהיה בבית אחרי שחזרתי מריקי. אני משער שהרגשתי שאני בוגד
קצת בה אחרי הטיפול האינטנסיבי הזה. גם כי אני מדבר על דברים
שלא סיפרתי לה אף פעם וגם כי אני מאוד נמשך למשהי אחרת.
"מה, הכל בסדר? איך היה?"
-"היה בסדר גמור, אני שמח מאוד שהלכתי."
-"אתה רואה אמרתי לך שזה טוב."
-"לא אמרתי שאת לא צודקת לכן הלכתי." אוליביה ניגשה אלי וחיבקה
אותי.
-"אתה לא צריך להתבייש."
-"אני לא מתבייש."
-"האמת, חבל שלא הלכתי מזמן אולי הייתי חוסך לי כמה כאבי לב
וכאלה."
-"מה אתה מתכוון?"
-"סתם את יודעת זה כמו להסתכל במראה שמראה לך מה נכון ומה לא
בלי להגיד את זה במפורש, קצת חבל לי שאני לא מסתכל בעצמי וצריך
להיעזר בצד נוסף."
-"העיקר שעכשיו אתה מרגיש יותר טוב"
-"תגידי בא לך להזדיין, אני חרמן רצח?"
אני ושמן זית עשינו ילדים בטירוף חמש פעמים, פעמים בסלון, פעם
במסדרון על הרצפה ועוד פעמים במיטה, אחרי זה שתינו יין לבן
ונרדמנו עד הבוקר, תנחשו על מה או על מי אני חשבתי כל הזמן....
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.