חשבת פעם על המילים שאתה מוציא מהפה? מה הם בסה"כ שריקת הרוח
בין שפתיך? הוצאת קול מהגרון, איזשהו צליל לא מכוון?
אז למה כל מילה צורבת כקעקוע של אש בתוך הנשמה, כל מילה שאמרת
לי בחודשיים האחרונים נתקעה לי בתוך הלב עמוק עמוק.
איך אפשר לזלזל ככה בבן אדם, מאיפה העזות המצח להתנהג לחברה
שלך בכעס, בעלבון, בזלזול שכזה.
מכל מילה שאמרת הרגשתי את ליבי נתלש ממקומו ועוד פיסה נשברת,
ואז מתחילים הלחץ והדאגה אולי אני לא עושה מה שצריך, אולי אני
באמת לא בסדר, אולי אני באמת קטנה, מטומטמת ולא שווה.
שנים של מאמץ והשקעה ובשנייה הרסת הכל.
כמה פעמים תגיד לי שאני לא שווה כלום, שאין אף אחד שירצה להיות
איתי וזה לא יחלחל עמוק בפנים?
קשה היה לעשות החלטה, לקום ולעזוב אותך אחרי כמה שנים איתך,
עדיין עם זיכרונות כ"כ רבים של אהבה, של נתינה, של שמחה.
מה קרה לך פתאום שהתחלת להתנהג כמו פסיכופת? ממתי נהיית כזה בן
זונה? לא היית אמור לדאוג לי? לא תפקידך היה לשמח את בת זוגך?
פעם היית מעריץ את הריצפה שהייתי דורכת עליה, לאן לאן זה
נעלם?
איך זה התחלף לכזאת טינה ונבזיות?
אתה יודע מה? חצי שנה בלעדיך והדבר היחיד שאני מרגישה זה כעס
וטינה וגם המון הקלה, יכלתי להינשא לך ולהמשיך לסבול, כי ממי
המילה שלך עשתה בי שמות, כל הברה שרפה אותי מבפנים.
לא מרשה לעולם לאף אחד יותר לפגוע , לא נותנת לך את הזכות
להשפיע על חיי יותר- אתה מבחינתי מחוק!
ומעתה אתה יכול לבכות ולהתעצב כי אליך למרות כל התחנונים אני
לא אחזור לעולם.
מה קרה ממי המילה כואבת?
                          מה בסה"כ אמרתי?