עוד בימי צעירותינו, אני ונופר, היינו מפדלות במהירות הבזק אל
חוג הטניס המקומי.

כל יום חמישי ושני היינו חוזרות טעונות בדבר מסויים שחיפש מקום
להתפרק בו.

מפני שאני ונופר לא הצלחנו להתפרק על המחבט ועל המורה נאלצנו
בלב כבד לחפש אחר ריגוש יותר מוחשי, משהו שיגרום אפילו לריסוק
עצמות קל, או לפחות נשירת השיניים הקדמיות.

כמובן שלא הנחנו לצורך ההרפתקני לנפשו ויצאנו עימו למסע
חיפושים מייגע.
ימי שני וחמישי באו וחלפו להם במהירות רבה.
בשלב מסוים אני ונופר עלינו על הברקה חדשה שהפכה למנהג,
המנהג(שאני אישית מאוד נהניתי ממנו),היה חריג, יוצא דופן
ומסתבר שמעט מסוכן.
אך אל חשש הסכנה לא הרתיעה אותי לשבריר שניה ובטח שלא את
נופר.
אני כמובן סמכתי על האינסטינקט האגואיסטי והחתולי שלי, ונופר
נו... נופר.. היא סמכה על מי אם לא עליי...?

לצערי המרובה המנהג הפנטסטי הזה התבצע פעמיים בלבד. וכמובן
שבריאותי קדמה לבריאותה של נופר בכל אחת מן הפעמים הללו.

כל אחת מאיתנו הייתה חוזרת על אופניים משובחות וחדישות ללא כל
דופי.
באותו יום, אני ונופר כאילו קראנו זו לזו את המתרחש בראש
והחלטנו פה אחד מה הולך להתגלגל... (נופר)

אולי לנופר היו בעיות קריאת ראשי אך הופתעתי לגלות שהיא לא
העלתה בדעתה שהיא זו שהולכת להתגלגל...
ביד אחת אחזנו אחת בשניה וביד השניה אחזנו באופן התמים והרגוע
שעוד לא ראה גלישה כזו מעולם...

בפעם הראשונה גלשנו לנו ודהרנו על אופניי הקסם בהנאה וצחקוקים

אך בפעם השניה זה נגמר קצת אחרת, המדרכה הייתה צרה ותלולה
לשוליה נחו להן והתמקמו להן אינסוף מכוניות חונות (כמו שתמיד
אפשר למצוא בישובינו), ובאמצעה של הדרך ננעצו להם עצים עבי
מימדים שלא הקלו על העניין...

אך אני ונופר מלאות מרץ ומלאות בדבר הזה ששכן בנו (טרוף)
גאות ואמיצות נעמדנו מול המטרה פעורות עיניים ושמחות.
לגלגנו למכשול, לו נופר הייתה רק יודעת שלגלוג זה עלול להיות
האחרון הייתה מזילה דמעות.

אני ונופר החלנו בנסיעה ההרפתקנית לעבר הגדר המשובצת, פידלנו
בשיא המהירות, הדקה הראשונה הייתה כה מהנה הרוח נשבה על פנינו
וליטפה אותן בצורה כמעט מבשרת רעות..

ולפתע איבדנו שיווי משקל, באותו רגע כבר הבנתי שמישהי היום
עומדת לבכות ועד מהרה התברר לי שזו לא תהיה אני (לשמחתי),
האופניים החלו מתברברות לכל כיוון.
אחזתי בידה של נופר שניסתה להשתחרר בכל מחיר מאחיזת ידי, אך
אני בשלי אוחזת על מנת לא לסכן את בריאותי ולהתייצב וכמובן איך
לא על מנת לראות את אופן הנפילה, נופר ניסתה לשחרר את ידה אך
לשווא, גלגלי התחכך בצורה אגרסיבית עם גלגלה של נופר ואני
ממשיכה לאחוז בידה עד שהתרחקותם החדה של האופניים הפרידה
בינינו.
מיומנת שכמותי עוד לא הכרתם.
המיומנות שלי התבטאה בתחום האנוכי, וכמעט הביאה לנשירת השיניים
הקדמיות של נופר.

אני התרסקתי בצורה קלה ונעימה כמו נחיתה על כרית נוצות יחסית
למה שנופר חטפה, בפנים חייכניות הבטתי לעבר נופר וראיתי אותה
נכנסת הישר אל תוך גדר קוצנית וגבוהה עשויה ריבועי מתכת ירוקים
כך שהקוצים יכלו להתפרץ החוצה ולתקוף את פניה וגופה

הגדר כמו שאתם מתארים לעצמכם לא הייתה רכה מידי, נופר גלשה אל
תוכה בשיא המהירות, תחילה האופניים נכנסו בגדר ונופר הוקפצה
בצורה קלאסית ומאיימת למדי אל תוך הגדר ראיתי את התיק של נופר
מקפץ לו כאילו ורצה להתלש מגבה של נופר אל מעל ראשה, נופר
נמרחה על הגדר ומן הגדר גלשה לרצפה כמו חשופית שנמרחה על
זגוגית חלון...

בעוד נופר מיררה בבכי, פרצתי בצחוק גס מורגש וחסר מעצורים
שנמשך הרבה מאוד זמן...

היא מלמלה אליי מלאה בדמעות "זה לא מצחיק ענתת" ניסיתי, באמת
שניסיתי להגיד לה שאני לא שולטת בזה אך רק יללות צחוק נפלטו
מפי...

ומאז לא חזרנו על תרגילי האופניים לעולם, ולנופר נשארה טראומה
כואבת וצלקתית..
סוף טוב הכל טוב בשבילי לפחות.