שקפקף. משוטט בחוץ. נסחף ברחובות. גוונים עמומים ורדומים של
לילה ופנסי רחוב יוצרים סצינה סוריאליסטית לפני ומסביבי. כמו
ללכת בתוך ציור. מרגיש קצת כמו נרקומן, עם תחושת סוף מרגיעה
ומנחמת של הרס עצמי שאופפת אותי מכל עבר.
מבט והבעת פנים מעורבים משהו, שכוללים עצב, רחמים, כעס,
אפטיות, ואיזהשהוא שבריר תיקווה שעדיין נצץ בביישנות.
איני מרגיש שום רגש בעוצמה המושכת תשומת לב עכשיו. אני יחסית
שליו, יחסית רגוע. מה שאני כן מרגיש, זו תחושת הרקע התמידית
הזו שאני בולם דבר-מה בתוכי, מחזיק ממנו להתפרץ, כבר מתוך
רפלקס שקשה מאוד לבטלו. אלא אם כן אני שיכור. מנסה לאטום אותו
ממני, לצפות אותו בכיסוי זכוכית קרה דרכה לא ידלוף שום דבר. אך
כל זה מתרחש בעומקים אפלים וחרישים עמוק עמוק בתוכי. על פני
השטח, מרחפת לה תחושה מוזרה. אם הייתי צריך להעניק לה צבע,
הייתי בוחר בגוון תכלת אפור. שקט כזה. עדין. מן תחושה כזו
שאפשר להרשות לעצמך להתעטף בה, כמו מטח רסיסי מים. בלתי מזיק,
שום דבר בטמפרטורות אבנורמליות. שום דבר שעלול לצאת מכלל
שליטה, לצבור תנופה משלו, להתפרש למישור משלו, עם מרכז כבידה
שלו, וסט חוקים פיזיקליים משלו. זו בטח תחושה כזו שהייתי מקבל
אם הייתי הולך לסוף העולם ויושב לי על הקצה, לבד ויחף. מקשיב
לשקט ומסתכל למטה, אל הלא-כלום. מנדנד רגליים וזורק לשם
אבנים.
זכור לי פעם בעבר שקיבלתי תחושה דקה כזו בזמן ששיחקתי במשחק
"דיוק" על המחשב. הפעלתי את הקוד שמאפשר לי לעבור דרך קירות,
ואז הייתי יוצא אל מחוץ לתחומי השלב, ומצב הריכוז וההפנמה אליו
הייתי שוקע כאשר הייתי עסוק במשחק פתאום היה נשבר במן קלילות
חרישית שכזו. ושבריו נמסים ומתנדפים לעשן עוד לפני שמספיקים
ליפול על ריצפת החדר.
פתאום, מעבר לקיר האחרון המהווה גידור למפת השלב של המשחק,
נפרשים להם אופקים צלולים וריקים של כלום. ואז אני קולט את
המובן מאליו, "כמובן, זה רק משחק". כל ציורי הבניינים והרחובות
המרכיבים את השלב פתאום מאבדים מעומקם ומשמעותם, ויורדים בחזרה
למפלס משמעות ועניין של גרפיקה ממוחשבת בלבד, שטחית. מזוייפת.
אני ממשיך ללכת ברחוב, אף פעם לא מסתכל קדימה משום מה. תמיד
למעלה, לשמיים. או הצידה, או למטה. אני מסתכל על איזה בית מלון
שנמצא בסופה של עליה. חושב על כל החדרים המשובצים בתוכו, על
האביזרים והרהיטים, על השטיחים והמשרתים, האורחים ששוחים
בבריכה, מתקלחים ואוכלים בחדר האוכל בשלווה והנאה.
אני תוהה אם כל פרטי הפרטים האלו באמת עושים את ההבדל בין בית
המלון הזה שניגלה לפני לבין אותה תמונה גרפית ממוחשבת, חלולה
ומאכזבת במלאכותיותה. כמו ענן פלסטיק צעצוע. תסדוק אותו, והוא
מיד יאבד ממשמעותו הרדודה, והנראית לעין, כלפייך.
כל מני משפטים שוחים להם בתוך ראשי.
"There is some truth in your fiction, and some fiction in
your truth".
הבהוב מילים של ג'ים קארול לאחר מכן, ומיד מאחוריו החשק לעשן
סיגריה או להסניף הירואין, היוצרים אפקט גלים של זכרונות עבר.
"I just want to be pure.. just want to be pure."
"מעניין מי יעריך ויבין את הכתיבה שלי", אני חושב לעצמי. כל
מני דמויות דהויות וטיפוסים שונים עולים במוחי, ואני מנסה לחבר
להם זמן ומקום. חבל שלא יצא לי להכיר אותם טוב יותר. אולי היו
לי יותר חברים אם הייתי עושה זאת. אבל כבר התרגלתי לבדידות,
אולי לכן אני מרגיש כמו נרקומן. לא בן אדם שלם, קרוע פערים
שלמים ורדומי קצוות בתוכו. נמק הקורס לתוך עצמו. רק שיירים
נשארו תלויים פה ושם על חבלי מציאות דקים. מתנופפים ברוח
החורפית. מדי פעם ניתקים ונעלמים.
מתהלך עם מעין ציפייה מוזרה שמישהו יגיע, כאילו שנדחקתי לפינה
שכזו בה הציפייה הזו היא הדבר היחיד שאני יכול, או יכול להרשות
לעצמי, להרגיש. אפילו אם היא במפלס קצת שונה מהמציאות.
אולי פרצוף מוכר, אולי מישהי שאמצא חן בעיניה. אולי סוחר סמים
הבורח מהמשטרה שיזרוק את תכולת כיסיו הצידה אל השיח כאן לידי.
אולי בר שקט ואפלולי בו אוכל להתחבא עד שאמצא את עצמי. אולי
מטוס שישרוק בתרעומת תופת בוערת מן השמיים היישר לכיווני. לכל
האופציות האלו יש את אותו ווליום. לכל אחת יש משמעות שונה
לחלוטין, אך כולן עונות על אותה שאלה. על אותו צורך.
כמו נרקומן, גם אני מקבל כריזים לפעמים. אפיזודות של יאוש שורף
ומעכל, לשונות להבה מכאיבות. אך עכשיו אני שליו.
מוזר, שאם אקרא את זה, את מה שכתבתי, עוד שנים רבות מעכשיו,
בוודאי אחשוב שהייתי במצברוח נורא ואיום. אבל אני לא. אולי אני
כן, ואני פשוט לא שם לב לזה. כשאני עומד לי כאן, משקיף על
העולם מבעד החלון המסורג של ממלכת הדופאמין שלי. כמו שיר עצוב
אותו שמעת כ"כ הרבה פעמים עד שהוא מאבד מעצבותו. וכעת, אתה
זקוק לשיר יותר עצוב, במנה יותר גדולה. דמות בלועה בפינה,
מסתכלת על הרחוב החולף על פניה, ותוהה האם תוכל לעבור דרך
קירות.