כוס יין מורמת למרום,
קול פעמוני- שמיים
נישא בחום
כזרם מים.
דממה בהיכל הגדול והגדוש
רק הנרי מקריא מגילתו
בלחשוש
כמו סריס האנוס לבצע מלאכתו.
ויאמר:
"כי רקדתי לפנייך ושרתי
אשתחווה לצלילי פעמוני- שמיים
מלך אחד לי באור הזריחה
לאהבתנו הרי- אין שקיעה".
  אין שר הוא אין מנגן
ויאמר טירות, גמדים, ענקים
ומלחמה אין.
רק נער הוא, חיוור כלבנה
אך שיריו- מרטיטים כצילה של המלכה.

חרב נוגעת, מנגנת,
מנגינת מוות.
כה בוהקת עד כי יהלומים
נתפסים לידה כזרת.
נפל האיש, נפל לאדמה,
נפלו כולם.
ומנגינה גדולה, אדירה,
צורמת כמו מותו של עולם.
ספוגה באדום גלימתו, אך חניתו שלמה
שהרי החנית- סמלה של הממלכה.
ואם לא ידעת חרב מהי, בוש
ואם לא ידעת גופה מהי, היכלם.
אך אם בדרכו של הנסיך ההוא בחרת,
כאשפה תושלך לגיהינום האילם.

"נפל מנהיגנו, אהבתנו"
הלך הוא בין השורות
שפמו רוטט מעל שפתיו הבקועות
"אך לעולם לא ניכנע"
אחז הוא ביד לוחם ימינו
"ולא נבוש,
ולא ניכלם,
כי אהבתנו לחנית אדירה-
ולאהבתנו הרי אין שקיעה."
נערים הרכינו ראשם, אבלים
אך יותר מכל מפוחדים
לאהבתם אומנם אין שקיעה
אך לחייהם יש
וחנית, וחומת הלהבות הכלואה בכוחה
את נסיכם לא תאושש.
הנרי פעמוני- שמיים כובש דמעותיו
מחבר את שירו
מצפים לו כעת בחצר ידידיו
והמלך ממתין שיעודדו את רוחו.

והנה, המוות על המדרגות
הנסיכה האהובה, מוכתמת בדם
מצופה בשמיכות
יושבת ליד המלך, לעיני כולם
ועיניה דומעות.
נוטל הנרי ידה בידו, קולו מהול בשקיעות חולפות
לשונו רדומה, מסרבת לחיות.
"כי רקדתי לפנייך ושרתי
אשתחווה לצלילי פעמוני שמיים
מלכה אחת לי באור השקיעה
שקיעה שממנה אין שיבה."
יגון עמוק פוצע
אף יותר מחנית.
ובכאבו של אב, בגעגוע
חסה עליו ידו המושטת.
כי סירב המלך לאור יום עד כה,
וכעת שב.
ומששירתו של הנרי חדרה לקרבו
ממלכתו נתלתה על צלב.

"כי חנית קדושתנו היא,
ואהבתנו היחידה.
על קטילתו של אהובנו,
תהיה היא הנקמה."
הושיט המשופם כלי זין ליד הנער,
לסתו נחושה.
וממבט אחד בביצת הצער,
כוכבים שקעו, עוטים עצמם בחשיכה.
"אין לוחם אני,
אינני חנית.
רק הנרי פעמוני- שמיים אנוכי
אומן צעיר בחצר המלכותית."
"לחנית עיתות קשות,
עיתות דמים" ענה המשופם.
"וגם אציל, וגם אומן
יאחזו בחנית בשקיעת הכוכבים."
"לא ארקוד עוד לאור לבנה,
ולא אשיר.
לא כל עוד שירתי נשרפת לה
בשלהבת בליבו של יום בהיר."
"כן יהי, ולא תשיר
את החנית תשא
ואולי תקטול את אויבי נסיכך הצעיר."

שדות שוממים, ללא ערבה
סתומים כיום ללא שחר
כרצח ללא סיבה.
שם רקדו החניתות לאורם של לפידים,
עם גוויות מהלכות.
כל כך חיוורות שנדמו כשלג לבן,
אלא שלמעשה לאור השמש הן מצליפות.
רבים היו הקוטלים, רבים מדי.
ובידיהם חרבות.
זועקים הם את שם חרבם
והכוכבים שאינם משמיעים מנגינות.
גידופי שנאה,
לוהטים כשלהבת החנית,
ואף יותר.
בסופה של הקטל, האינסופית
עמד לו הנרי, קודר.
כי חנית היא לו
כשמש לכוכבים
וכל השחר ששקע
הרי הוא בסיס היגון בשירים.
הסתערה עליו השלהבת,
והוא דומם.
כי שמש בשקיעת הנצח אינה מתאהבת.
כל שיכול היה לנגן.

נפל הוא לרגלי הכול,
לצלילי פעמוני- שמיים.
אולם זעקות השלהבת היו כה רמות,
שפעמוניו היו כפכפוך חרישי של מים.

בממלכה שאינה שוקעת נשמעו הפעמונים,
כה רמים, כה אדירים
שנשים חיבקו ילדיהם אליהן
וחירשים מצאו עצמם שומעים.
לא היו אלה פעמוני- חתונה, ידעו
היו אלה פעמוני- שמיים
פעמוניו של הנרי, הנער שאבד
וכעת חייו הם ככוכבים השוקעים במים...