רק שיבולים, רק שיבולים ואולי קצת שיערות בצבע תואם נעו ברוח.

מזה שעה שהיא לא זזה כך. הוא מזמן הלך וגם הדם החל להתייבש
באוויר הקיץ החם.
מעט שיערות זהובות היו עוד דבוקות למצחה.

החיים  חלפו לעינה בעוד הם נופלים לתהום בעומק אלפי מטרים.
הציפורים שבו לציץ צרצרים נשמעו מבין השיבולים ורחש נעים הגיע
לאוזניה.
היא חשבה על אבא על כמה שהוא יכעס. ילדה קטנה. בושת הכפר ישים
אותה.

דמעה שקופה נצנצה בשמש, זלגה על פניה כנהר נסתר ולא מוכר  משנה
כיון. פרח בשדה בר שכבה לה שם. שפתיה הפצועות פתוחות לרוחה
ולוחשות. עינה עצומות ואגרופה מכווץ כמבקש לשבור את קיר
הזכוכית בינה לבין אלוהים.


בשנה שעברה נפטרה אישתו. מאז הוא עובד כמו חמור מנסה לפרנס שבע
ילדים ולהחזיק משק.

בתמימות נעורים היא עוד תיסלח לו. פרח בר, חמדת חיים. שוכבת
בשדה על האדמה חולצתה עוד קרועה מכנסיה מופשלים.

היה הולך כל יום מאז פטירתה של אישתו יום יום. אך מה טובים
חוקים.

ורק היא עדי מוזהב יופי תם עוד שוכבת שם ועל כל חטאיו יסלח
הכומר הטוב.