אני כל הזמן חושב על המוות. הוא הפחד הכי גדול שלי. מה קורה
שאתה מת? לאן אתה הולך? אתה יכול בכלל לראות משהו שקורה בכדור
הארץ? אתה בכלל קיים אחרי המוות או שזהו הסוף לקיום שלך, אתה
פשוט... אין.
הפעם הראשונה שזה הטריד אותי באמת היה בכיתה ד'. אני והחבר הכי
טוב שלי ישבנו אחד ליד השני בכתה וכתבתי לו בפתק שולחן שאני
מפחד למות. הוא התחיל להרגיע אותי ולספר לי מה קורה אחרי
שמתים. כבר אז התחלתי לחשוב על כל התיאוריות של מה שקורה אחרי
המוות: עולם הבא, גן עדן וגהנום, כארון והסירה שלו, גלגולים-
כבר אז ידעתי שהכל קשקושים שאנשים המציאו והכריחו את עצמם
להאמין בהם כדי שלא יצטרכו להתמודד עם המוות.
הפעם השנייה הרצינית הייתה כשישנתי בכתה ח' אצל חבר הכי טוב
אחר כבר, ובאמצע הלילה פתאום באה לי המחשבה, אז הכרחתי אותו
לדבר איתי על זה. שכנעתי אותו שאני צודק וגם הוא התחיל לפחד.
עכשיו אני עומד פה באזכרה הרביעית של דוד שלי ז"ל. לפני 4 שנים
החנות שלו פשטה רגל והוא היה נהג מונית במשך 10 ימים שבמהלכם
הוא ניסה כל מיני דרכים להתאבד. דרך החלון מהקומה השנייה,
בכביש ובאמבטיה. יום אחד הוא נעל את עצמו באמבטיה והטביע את
עצמו.
כולנו הזדעזענו לחלוטין. האבסורד הוא שקראו לו חיים. זו הייתה
תקופה ממש קשה והבן אדם היחיד שסיפרתי לו הייתה החברה של החבר
הכי טוב שלי. היא הבינה אותי ונורא תמכה. הוא היה דוד ממש טוב.
בקיץ תמיד עבדתי אצלו בחנות למרות שהוא אף פעם לא היה צריך עוד
עובדים.
כבר מאז המקרה הנטיות ההתאבדותיות שלי התבלבלו: מצד אחד החיים
שלי הסריחו לא פעם וחשבתי שאם הוא התאבד אז גם אני יכול. מצד
שני ראיתי איזה צער וכאב הוא השאיר אחריו- משפחה שלמה בוכה.
חשבתי איך בן אדם מסוגל לוותר על המתנה היחידה ששווה משהו
ולבחור בפחד הכי גדול שלי. לפני חצי שנה בערך חזרה לי המחשבה
על המוות כשישבתי מול שולחן הכתיבה שלי. חשבתי פתאום שכשאני
ימות אני לא אהיה יותר קיים ומרוב פחד ישבתי ובהיתי בשולחן
לאיזה 10 דקות, כשאני בקושי נושם.
בשנים האחרונות חשבתי לא פעם להתאבד- בעיקר בי"א בזמן ההפקות-
אבל ידעתי שאין לי אומץ ואף פעם לא יהיה. עכשיו אני פה, באזכרה
שכבר הפכה למן מפגש חברתי מגוחך עם רחוקי משפחה שרואים פעם
בשנה- באזכרה לדוד. לאחותי הקטנה לא סיפרו בכלל שהוא מת- פשוט
הפסיקו לדבר עליו לידה במקום לדבר עליו הרבה ולהזכיר לה שהיה
לה פעם דוד.
אני עומד פה ומסתכל על אלפי הקברים הלבנים- שחורים וחושב איך
זה שדברים דוממים ומכוערים כאלו מייצגים את אלו שהיו פעם חיים.
בדרך לאוטו דיברתי עם אבא והוא אמר שלדעתו צריך לתת לבן אדם את
הכבוד כשהוא בחיים מתי שיש לכך תועלת. "אני לא רוצה מצבה"
אמרתי לאבא בדרך לאוטו, "אני רוצה שתיל של עץ אלון שיצמח לעץ
גדול ויפיפה וכמו שאמרו על רבין- במותו ציווה לנו את החיים".