בסופו של דבר - לא חיבקתי אותו.
לא חיבקתי אותו
כי לא הצלחתי לראות אותו.
רציתי.
לרגע אפילו הלב שלי ידע שהוא שם, שהוא חייב
להיות שם.
אנשים הרי לא נעלמים סתם כך מתוך גופם
באמצע חייהם,
אבל למרות שגלגלי השיניים של המחשבה
המשיכו להסתובב
בעודו עומד ליד דלת העץ הכבדה
שפתח לקראתי -
לא הייתה שום רוח באויר,
להיאחז בה,
גם לא תנועה לחבור אליה,
אפילו לא איוושת עלים.
אז הרכנתי את עיני, ופסעתי לתוך הבית,
בשקט, כמו לא להעיר את המתים,
ומכיוון שביד החזקתי את לוצ'יה דה-לה-מרמור
הכנסתי אותה לכונן הדיסקים שעל המזנון,
הלכתי לשבת על הספה, למולו,
וכשקולה פילח את הדומייה ביננו,
נוסק ממריא מתרסק לתוך שמיים אינסופיים -
עיניו ניבטו לתוך עיני, לרגע,
והלחלוחית, גם אם הייתה שלי,
נמסכה לתוך הצלילים שהוסיפו לחתור קדימה, למעלה,
באים מכל מקום אל שום מקום.

זה היה הכי קרוב לחיבוק שאי פעם קיבלתי ממנו.
ולמשך אותו הרף -
זה גם הספיק.