במקומות גבוהים יש גדר.
טוב, בדר"כ יש גדר (לא קיר, כי ככה אי אפשר לראות את הנוף).
הגדר, במקומות אשר בהם היא קיימת, נועדה לשמור עלינו שלא
ניפול,
כי ליפול ממקום גבוה זה כואב ואפשר אפילו למות.
לפעמים גם עדיף למות מאשר לחיות עם הכאב, אבל זה כבר תלוי
בבן-אדם.
אז יש גדר, אפשר לראות את הנוף, להיות סקרנים, לנסות, לקוות,
לצפות, בלי פחד. בלי חשש שנמעד, כי יש גדר ואם נחליק, נטעה
בדרך או שניסחף ונתקדם יותר מדי אז הגדר תהיה שם, תעצור אותנו
ולא תתן לנו ליפול.
אז יש גדר, הכל טוב, אבל מה לעשות, ללב יש את הקטע הזה שלפעמים
הוא נמס, ואז זה כבר סיפור שונה לגמרי.
ככה, אין את החשש, מתקרבים לגדר ללא פחד, מסתכלים על הנוף,
שואפים לגעת להשיג ובכלל לא מרגישים שעם כל צעד הלב נהיה קצת
יותר נוזלי, הוא נמס.
ואז מגיעים לגדר, נשענים עליה, אך הלב הנמס לא מחזיק מעמד,
הגדר אותו לא מצליחה לבלום, גם היא כבר לא יכולה למנוע את
הנפילה.
והלב צונח.
במהלך הנפילה הלב מתקרר מהרוח הנגדית, מתקשה. ואז ברגע הפגיעה
עם המקום הכי נמוך, הוא נשבר.
אז זה מה שקורה כשיש גדר, או אפילו מעקה.
אך גם יש מקומות שבהם, תאמינו או לא, הגדר לא קיימת ואין אפילו
מעקה, ואז, זה כבר סיפור עצוב.