רוק עצמאות שולט. זה היה הדבר הכי שווה שיצא לי להיות בו.
כל הלהקות שאני אוהבת, כל הזמרים שאני אוהבת...
כל המוזיקה הישראלית שאני עדיין אוהבת, מופיעים יחד.
זה לא היה כל כך רחוק מהבית, אבל ההרגשה הייתה כל כך שונה.
כרגיל איחרנו והגענו בדיוק כשהתחילו "היהודים".
החברים התפזרו. חלק התיישבו והתחילו לעשות תחרות מי יעשן יותר
סיגריות, חלק ואני ביניהם רצו קדימה לבמה כדי לראות, כדי לגעת,
כדי להרגיש, כדי לשכוח...
כדי להיכנס לטירוף החושים הזה, לשגעון של המוסיקה שתסחוף אותך,
כדי שיפסיקו המחשבות, כדי להפסיק לחשוב.. כדי לתת לראש שלי קצת
מנוחה, לי קצת מנוחה...
זה מעייף - לחשוב כל הזמן, אי אפשר להפסיק את זה...
אפילו כשהולכים לישון - אז חולמים, וחושבים בחלום...
וזוכרים את החלום ואח"כ חושבים מה היה בו, למה ואיך...
רק כשאני שומעת מוסיקה, חזק, מספיק חזק כדי שתחדור ותחתוך את
המחשבות, שמרוב שהיא חזקה אני לא אוכל לשמוע את עצמי...
לאט לאט, ככל שעובר הזמן, המחשבות שלי מוצאות דרך לשרוד את
המוסיקה. כמו חיידקים, שאחרי שמשתמשים הרבה זמן באנטיביוטיקה
נגדם, הם בסוף מצליחים לשרוד אותה, אחרי כמה דורות של מוות, יש
איזה אחד שמצליח לשרוד והוא מתרבה.
ואז צריך יותר אנטיביוטיקה, או אחת יותר חזקה, או שאין אחת
כזו.
אז ככה המחשבות שלי. המחשבות שלי הן חיידקים, והן מתחילות
להתחסן.
כי לאט לאט אני מגבירה את הווליום עוד ועוד והן מצליחות לחדור
- אני ממשיכה לחשוב!
הן חודרות לנישה שלי, למקום היחידי בו אני באמת יכולה לנוח.
די... עזבו אותי... אני לא מסוגלת יותר. לא רוצה יותר. נמאס
לי!

נמאס לי ששניה אחרי ששמעתי את היהודים, אני כל הרוק עצמאות
המזדיין הזה עמדתי עם חברים שלי וצפיתי בהופעות, אבל בעצם בעין
השנייה שלי, בהיתי בחבורה של כמה חבר'ה מאיפשהו בארץ, וחשבתי
איך זה להיות איתם, איך זה לעמוד שם ולרקוד איתם, איך זה להיות
חברה שלהם, חלק מהם... איך זה לא לראות יותר את ה"חברים"
האהובים שלי, איך זה יהיה לעבור דירה...
מהחור שאני חיה בו לעבור לאן? אני לא יודעת איפה הם גרים...
אז נגיד שזה ת"א או רשל"צ. איך אני אשכנע את ההורים לעבור
דירה?
תכננתי.אני אלך לבית ספר חדש, אני עכשיו צריכה לנסות לגלות
איפה הם לומדים.
הם היו שני בנים ושתי בנות, עברה כבר שנה כמעט ואני עדיין
חושבות עליהם, לפעמים, אני עדיין זוכרת את הפרצוף שלו, שלו...
אני זוכרת מה הוא לבש...
אני חושבת כמה כיף לזאתי שהוא היה איתה, אני חושבת איך אני
יכולה להשיג ממנו טלפון או איך אני יכולה לגרום לו לרצות להכיר
אותי, אני חושבת אם פשוט ללכת אליו, או לשלוח חברה, או לגרום
להתקלות מקרית... אולי אני אתנגש בו וכמו בסרטים הוא יתאהב בי
ויהיה Happy End כמו באגדות.
אבל אין אגדות ואין שטויות כאלה באמת. בגלל זה - זו "אגדה" ולא
משהו אחר.

הזמן עבר ואני מתכננת, רוקדת, שרה, מסתכלת באומן, מסתכלת על
הח'ברה.
אז אני אבוא לבית הספר החדש, איך אני אעשה שאני אהיה איתו
בכיתה?
איך להתנהג כדי שיאהב אותי, מה הסגנון שלו? הוא חמוד...
יורדת למטה, מתקרבת למוסיקה, שתשים כבר לקץ לשטויות שבראש
שלי.
רעש, אני שם, נמחצת למוות כמו סרדין בין אנשים מזיעים שאני לא
מכירה.
אין לי מושג מי על הבמה, אני שם, אני צורחת.
ואף אחד לא שומע, ויש כל כך הרבה שיכולים...

נרגעתי.

נגמר הכל, נגמר הערב. קניתי איזה קולה מסכנה ב10 שקל, שתרגיע
אותי.
זה היה או זה או איזה סיגריה - לעשן זה לא בריא.
עלינו כולנו על אוטובוס שוב, אני לא אוהבת אוטובוסים.
כל כך הרבה חיים, אנשים עם חיים, כל כך מה שאני רוצה...
כשאני על אוטובוס אני מוצאת את המישהו הזה שם או את המישהי
הזאת שם, שאני פשוט חושבת מה קורה לה בחיים, בן כמה הוא - הוא
נראה בגילי.
עם מי היא דברה בטלפון עכשיו, מעניין איפה הוא לומד...
היא כל כך יפה, הייתי הורגת לשיער כמו שלה! מעניין לאן הוא
נוסע, הוא כזה חמוד עם הכובע שלו והשיער המתולתל. בטח היו לה
מאה חברים כבר. מדמיינת כבר איך נכיר ואיך יהיה לנו טוב יחד,
איך הוא מנשק אותי ונעלם ואז אני מתעוררת.
בזמן שאני דמיינתי חיים עם ההוא מהאוטובוס, חברות שלי פיתחו
שיחה איתו.
צחקו יחד, דיברו באמת אחד עם השני, לא רק בראש.
ירדו כבר אחרי שהחליפו אייסיקיו ושטויות, אבל להן לא באמת היה
אותו.
הן לא באמת מכירות אותו, כמוני.

הנסיעה הזו עברה מהר...

אז אני אעבור לגור אצל דודה שלי ואלמד בת"א.
יהיו לי חברים חדשים, חיים חדשים ויהיה טוב. אוי, שיהיה טוב.
ככל שיקרה לי משהו יותר מעניין, המחשבות תרדנה, כי המוח יהיה
טרוד במה שקורה במקום במה שלא קורה.
שיקרה, שיקרה... אבל... הזמן מתקתק ובנתיים...לא קורה.