עצוב לך? כן. קצת.
כבר כמה זמן שזה ככה. כן. אבל הזמן עובר.
אתה מקשיב לי כל הזמן? אני משתדל.
היום, בדרך לעבודה בפקק של שבע וחצי, ליד לה גרדיה, נסענו כל
כך לאט שכבר נעצרנו. עצרנו ליד רכב קצת גדול, מסחרית. ישב בה
נער צעיר, מטה את ראשו כאילו מחפש אחר קצה רומו של איזה מגדל
דימיוני, מתיז מים על החלון, מנגב עם המגבים, ולא חדל מלעשות
כך במשך כל הפתיחה של 'פרדי על הבוקר'. הכל נראה כל כך איטי
ותמציתי אצלו, כאילו הפעולה הזו היא חלק מהנשימה אצלו. החלון
נקי מזמן, תחטט באף או תתגלח. הגיטרות כל כך מרגיעות ונראה
שהוא ממלמל מה שמתנגן אצלו ברדיו, מהופנט מהמטרונום הידני
שלו.
הוא הפסיק בסוף.
כן, גם השיר נגמר אחרי כמה דקות. לא שמעתי את הגיטרות האלו
מזמן.
איך היה בעבודה? בסדר, אני יודע, פעם ככה ופעם ככה. עברתי בבית
קודם, אכלתי משהו. אחר כך לספריה קצת.
מה אתה מחפש שם? שום דבר מיוחד, זה פשוט מרגיע אותי.
היה משהו? כן, בצהרים.
מי? אישה מבוגרת.
לא מתוך רחמים, נכון? אף פעם לא.
באחד המשלוחים, היא נעמדה מעברו השני של הכביש. חיכיתי למישהו
בערך רבע שעה. שילך להזדיין. היא חיפשה משהו. רחוב נדמה לי.
מניפה אצבע תמהה אנה ואנה, זוג משקפיים עבות מאוד וגדולות מאד
על פניה, כשקרבתי ראיתי שהמסגרת סגולה. שיערה עוד לא הלבין
כולו. קולה כאילו לא נשמע, מגמגמת או ממלמלת לעצמה תוך הנפת
האצבע המורה שוב ימינה ואז שמאלה בגובה המותן שלה. אולי אתה
יודייע, אמרה בקול חלוש, איפה בנק פועלים? כן, עניתי, הנה תלכי
כאן עד לאוטו הצהוב הגדול, ואז שמאלה. שמאלה, חזרה אחרי, כן,
שמאלה. הודיתה לי, ואז חייכה אליי חיוך כל כך רחב ושמח, מחמם
ואנושי, ואז פסעה לאיטה תוך הנהון קל לעבר האוטו הצהוב.
אני מקווה שהיא הגיעה. גם אני... אתה מכיר את התחושה הזו
שנעצר.
מה נעצר? הכל, אבל רק לכמה רגעים, אתה בקושי מרגיש, והסם היפה
הזה שלהם, ממסטל את החושים בעדינות, עד שהכל חוזר לפעום.
כן. קורה לך הרבה בשנים האחרונות, ההתבוננות שלך, מנסה לתפוס
את כל היופי בעולם.
אני חושב שאפילו קצת קודם. מהבגרות המוקדמת אולי. ואל תצטט
סרטים טובים, גם אם זה נכון. אתה תאבד מהמקוריות שלך.
אל תחמיא לעצמך יותר מידי. למה אתה עצוב?
אני לא מצליח לענות על כל מה שאני מציב לעצמי. נוח לי לברוח
לפעמים, להיכנע לפחד, אתה מכיר את ההרגשה.
כן. מעיק. בזמן האחרון זה פחות.
אני מנסה להיות חד יותר, קשוב ומבין יותר. לפעמים זה קשה.
איתה.
אולי לא הרגשת מה שרצית באמת. אני לא ידעתי אף פעם מה רציתי,
החיים נעשים תמיד גמישים ורחבים יותר כשמדובר בעוד מישהו,
כאילו לא ממש ניתן לתפוס את הכל, הידיים והגוף קטנים מלהכיל
נפש שלמה מלבד זו שלי, החולה.
תפסיק לרחם על עצמך, מספיק. אמרת לה?
אני לא חושב שאדע מה לומר, או שיש בכלל מה. זה מרגיז אותי,
השתיקה שלי. ראית כמה שהיא אוהבת, נחרצת.
ראיתי. אבל אתה יודע שזה לא משנה תמיד. היא יודעת את זה עכשיו,
אני מקווה. אתה יודע להרגיש את זה חזק. גם לפני שזה מגיע. החוש
השישי שלך, שמגן ומכין. האהבה יכולה להימדד רק על ידי אהבה
אחרת, אי אפשר אחרת. תמיד הרגשת מתי אתה מתאבד קצת, משחקים
בשיווי משקל... אבל רק כי אתה כזה אתה מעדיף להכאיב לעצמך, כמו
גרילה, קצת קצת, עינוי סיני הם קוראים לזה בארכיונים. היום כבר
עדיף לא להתמסטל מעינויים סיניים. הם נמשכים מאד ומייגעים מאד.
בהתחלה זה סביל, הכאב עוד לא חודר מבעד לשכבה החיצונית של
הבשר, לאט, חתך קטן כאן ואחד שם. כשהם מתחילים להתרבות אז הגוף
כבר מבקש לקרוס. קרסת כבר? נזכרת כמה מחשלת קריסה כזו? אבל אתה
לא צריך להתחשל יותר. הטעם ייעלם. לטעם אסור אף פעם להיעלם.
אתה צריך לשמור מעצמך, מהלוז הגולמי שלך, זה שרק היא ידעה איפה
למצוא אותו, נברה עם אצבעותיה היפות לתוכו ופעמה בקיצבו,
נכוותה שם. נשוך שפתיך ילד, לכשתרגיש תעוקה במרכז, מעל לסרעפת,
במרכז חיבור הצלעות, ממשקלה שעוד נסוג לאיטו ממך. תן לו ליסוג,
לעבור דרך כל גופך על חלקיו היפים. גופה יזיע מעט בלילה הזה
ובזה שאחריו, כי מה שאתה, כולך, לא נמוג כמו כולם. אתה צעקת
לתוכה! מילותיך, גניחותיך ונהמותיך, כולן מתערבלות בתוכה,
בקרביה מהדהדים כמו ירייה במערת בדולח וכולה ממשיכה לרטוט
ולרטוט.
תראה איזה יופי, התחיל לטפטף פתאום.