אני כותב את היצירה הזאת עכשיו, כי הייתי חולה יומיים ולא
הייתי בבית-הספר, ואני יודע שכאשר אני אחזור לשם אני שוב אראה
אותה, ואני שוב אהיה בדיקי (לא דיכי, אני יודע מה אני כותב).
אז החלטתי, לאור העובדה שלא ראיתי אותה כבר יומיים וחצי, מה
שאומר שאני מצליח לדמיין לעצמי שהתגברתי עליה (ואני ממש, ממש
לא), לכתוב משהו אופטימי לשם שינוי. אולי זה יעשה למישהו את
היום, אולי לא.

היום, ה-26/11/2003 הוא יום ההולדת ה-17 שלי. אני חולה בו, אבל
זה לא עצוב כמו שזה נשמע. האנשים מהכיתה שלי כתבו לי 'מזל טוב'
וכיו"ב על הלוח (לא עושים את זה רק לבנות? או רק לאנשים
חשובים, בכל מקרה?), והתאכזבו כשלא באתי. הם רצו אותי שם!
ואתם יודעים איך אני יודע שהם כתבו על הלוח? כי הם גם התקשרו
אליי, כאילו בטלפון, כאילו הבייתה! (כזה!). ושאלו אותי מה
שלומי, ואיחלו לי כל מני דברים. אני לא מרגיש בנוח להזכיר
שמות, אבל אם הם (אתם?) ייקראו את זה אי-פעם, אתם יודעים מי
אתם... תודה רבה! שיפרתם לי את מצב הרוח מאוד מאוד מאוד. אני
אעיז ואומר שאני אפילו מרגיש טוב עם עצמי. טוב לדעת שאנשים
שמים לב שאתה קיים. (כל זה נכון רק לעוד ערב קצרצר מרגע כתיבת
יצירה זו, כי אז אני אבוא לבית-הספר ואראה אותה שוב, ואני כבר
לא אוהב את הטעם של הלב שלי, נמאס ממנו).