היא ישבה במיניבוס וחיכתה.
הבחילה היתה קשה, רק קיוותה שלא תקיא, בעיקר עם כל הקפיצות
והסיבובים שעוד מחכים בדרך..
יושבת וחושבת, מקשיבה לשני אנשים חכמים שמדברים לידה. יש להם
רעיונות יפים מאוד ומחשבות מעניינות.
מחליטה לכתוב סיפור, מפסיקה בקפיצות כדי שהכתב ייצא קריא.
לא מצליחה לחשוב על התחלה, מקשיבה לרדיו, רוצה להתחיל לכתוב את
הסיפור.
מבקשים מהנהג שיגביר את הרדיו, עכשיו הרעיונות בכלל לא יבואו.

גדרות לבנות, סגורות מסביב. שער גדול, נעול. איש שומר על
השער.
אנשים מסתובבים בפנים, אנשים מסתובבים בחוץ.
בפנים בית גדול, שתי קומות או יותר, הרבה חדרים ומחוץ לבית
דשא. ועץ באמצע הדשא. וספסל מתחת לעץ.
בחוץ מכוניות והרבה בתים ומשפחות וכביש ועבודה.
בפנים אנשים בקומה אחת, נערים בקומה שניה, מבוגרים בחלוקים
לבנים בשתי הקומות.
בקומת הנערים דלת שתמיד נעולה, עוד דלתות בשורה בתוך מסדרון
ארוך ובצד השני חדרים עם ארבע מיטות, חדרים של האנשים בחלוקים
הלבנים ואלה שאמורים להיות בחלוקים לבנים, סלון עם ספסלים
מברזל וכריות, טלויזיה, משחקי קופסא ומטבח - שולחנות ארוכים
ומסביבם כיסאות, טלפון ציבורי אחד, יציאה למרפסת בשביל
המבוגרים בחלוקים הלבנים - דלת זכוכית נעולה, כיור בשרי וכיור
חלבי. שירותים לבנים, שירותים לבנות.
יש ארבעה חדרים עם מיטות - שניים לבנים ושניים לבנות. בחדרים
האלה יש גם ארונות וכיור. אין מראות. המראה היחידה נמצאת בחדר
שנקרא "תחנת אחות", בתוכו יש גם חדר שנקרא "חדר בידוד", בו יש
מיטה אחת באמצע החדר שמשמשת לקשירת מתפרעים (מזיקים לעצמם או
לאחרים, צועקים, בוכים 'יותר מדי') וחלון גבוה וקטן עם סורגים.
כל החלונות בבניין עם סורגים. הקירות מכוסים בשכבה עבה של צבע
לבן שמתקלף מהקיר וחושף צבע חרדל. עם הצבע הלבן המתקלף גירדתי
פעם את היד שלי.
יצאתי משם ואני לא מתכוונת לחזור!