מי לא רוצה סבא שיושיב אותו על הברכיים ויספר לו על ימי
הפלמ"ח? להוציא כמובן את אלה שיש להם אבא טייס. לא שאני מתלונן
חלילה, יש לי סבא אחד שמתמחה באמנות עשיית הסטיקים, וסבא ששמע
בחצי אוזן את החלטת האו"ם מהרדיו של השכנים, ואת מורשתם אני
תמיד אשא בראש מורם. אבל אני מדבר על סבא קצת אחר:

סבא, שבזמן פרסום החלטת האו"ם היה עסוק בלאבטח את ראש הממשלה
הראשון, לימים לבוא.
כזה סבא, שעד היום מקפיד בכל ערב לנקות את האקדח שלו, סבא
שאשתו כבר למדה עם השנים לא לשאול שאלות.
סבא שכבר שנים מעשן כבד, אבל השניים שלו נשארו לבנות.
סבא שלפעמים תמצא בפתח דלתו איש מעברו שזוכר אותו בשם אחר
בכלל.
או בקיצור: סבא ממשרד הביטחון!

וכך היה ששיחק לי המזל והנה אני עומד בתור לארוחת צהריים כאשר
האיש שלפני קורא מתג שהשם של המוכר: "יואב, תאמר לי בחור, אתם
מקבלים פה תלושים של משרד הביטחון?"
(קפצתי בבהלה והסבתי את מבטי אליו, שהרי גם לי קוראים יואב ולו
רק לרגע תהיתי אם הוא פנה אלי).
הבעתו הנונשלנטית של המוכר השתנתה כהרף עין ליראת כבוד.
- "בוודאי אדוני. התרצה את המיוחדות שלנו?"
- "תודה, אסתפק ב'מרק היום'. לכבוד הוא לי לאכול אצלכם
במזנון".
- "הכבוד הוא כולו שלנו, מר..."
- "והרי איך תדע אם לא אמרתי", צחק האיש. "שלמה צימרמן, הוא
השם".

הקשבתי מוקסם וסקרנותי גברה. אני, אדם פשוט כאן עומד וממש לידי
עובד משרד הביטחון, שבכל יום נותן את חייו למען המולדת. אילו
סודות הוא יודע? ולמה הוא צריך תלושים? האם יש בתשלום על ארוחה
סיכון ביטחוני? ומה הוא עושה במקום מסוג זה? לא משנה, חשבתי
לעצמי, כשיש אנשים כמוהו בסביבה אני מרגיש בטוח ויודע שאין מה
לדאוג. רציתי רק לדעת טיפה יותר, אז פתחתי בקול צרוד:

- "משרד הביטחון...?"
האיש הטה את ראשו לעברי מגלה פנים חמורות סבר עם חיוך פוקר
באמצע.
- "לא את הכל אפשר לגלות, נערי". אמר מבלי להסיר את משקפי
השמש.
- "אולי בכל-זאת, מה שאפשר?", התעקשתי בהיסוס.
האיש הסיר בעדינות את משקפי השמש מעל לראשו והנהן.
- "ובכן, הכל התחיל כאשר הצתרפתי לכוחות הצבא הבריטי. זאת
הייתה... אגב אני שלמה"
- "ואני יואב" לחצנו ידיים והתחלנו להסחף לשיחה מרתקת.
- "אתה יודע", הפסקתי אותו, "הייתי רוצה גם אני לקבל ארוחות
בחינם ממשרד הביטחון".
- "אם תצתרף אלינו תקבל", אמר בחינניות ובשלב זה פנה אל הקופה
לקבל את החשבון.
- "אז מה היה לנו", מלמל המוכר, "מרק היום פלוס מנה עיקרית,
שזה ביחד..."
- "לא הזמנתי מנה עיקרית", התפלא שלמה.
- "לא אתה", השיב לו המוכר, "הנכד שלך. לא תשלמו ביחד?" שאל
והצביע עלי.
מייד נתגלתה האי הבנה. "עשיתי לך נכד הא? ילד! עשיתי לך סבא".
עשה רושם שהמילים הללו שיצאו מפיו של המוכר נגעו בעמקי נשמתו
של שלמה, וניצוץ של כמיהה הבזיק בעיניו. מייד התאושש ואז, הוא
רכן לעברי ואמר: "ילד, היום משרד הביטחון מניח לך ארוחה חמה על
השולחן".
הסמקתי והשפלתי את מבטי. אמרתי "בוא נמצא מקום לשבת, סבא..."
אבל הייתי צריך לדעת. כשהרמתי את עיניי בחזרה, סבא שלמה כבר לא
היה שם.