כל כך הרבה חיילים יש בעולם. אבל אתה הוא החייל שלי. ושל אמא
שלך, ושל אחותך, ושל אבא שלך ושאר המשפחה.
אז איפה אני?
זה לא נכון לקרוא לך החייל שלי, מכיוון שעוד אינך חייל. אבל
הסיפור הזה, אם ניתן לכנות קטע כתוב זה כסיפור, מתאר אותנו,
ואותך, בתקופת השירות שלך, העתידי. הקטע הבא גם רצוף רמיזות,
מכיוון שהקטע הבא הינו מרבית התהיות שעוברות לי בראש, עלייך,
בתור החייל שלי.

אוקטובר 2001 - הגיוס
אתה תקבל מדים, ההורים שלך ילוו אותך, תיפרדו, תעלה על
האוטובוס, שירחיק אותך ממני. אך אני כבר אהיה רחוקה. אני אהיה
בבי"ס שלי, בין שיעורים, בין מבחנים, תיכוניסטית, ואתה בדרכך
לצבא.
בערב תתקשר אלי, ב2 הדקות שיהיו לך חופשיות, ואני אשמע את קולך
ולא אתן לך לנתק. אתה תהיה מוכרח, והשיחה הזו רק תעציב את
שנינו, ותגביר את הגעגועים. שכבר קיימים, תמיד קיימים. ככה זה
כשאוהבים ממרחקים.

אוקטובר 2001 - הביתה
אתה תגיע הביתה, חופשה ראשונה, ריח חדש ולא מוכר אופף אותך,
אמא שלך תחבק אותך מאושרת, גאה בבן שלה, אחותך וחברותיה (כן
כן, מעריצותייך הקטנות) יתלהבו גם הן. אני אתקשר "אתה רוצה
שאבוא?", אבל אתה, גם אם תרצה, גם אם תתגעגע, תהיה חייב ללכת
ולומר שלום גם לאבא שלך. אז למחרת אני אגיע בבוקר ונתחבק
ונתנשק, ואני אראה בך את אותו אהוב שהכרתי אבל גם אדם חדש.
פתאום תעמוד מולי כחייל, החייל שלי?

ינואר 2002 - סתם יום שישי
"אני יודעת ששבוע שעבר לא נתנו לך לצאת ושזו לא אשמתך, אבל
אולי בכל זאת תבוא אלי הפעם?" אני אשאל אותך בטלפון, רגע לפני
שתצא מהבסיס. ואתה תענה לי "אני רוצה להתקלח, להתארגן, לסדר
כמה דברים בבית. לא יספיק לי רק מחר. עזבי, תישארי בבית, גם
ככה אני עייף. אני אשתדל לקפוץ אלייך מחר בצהריים, או שאת
לומדת?" אני, מבואסת עד עמקי נשמתי אענה לך שאין לי הרבה
לימודים, ותבוא מתי שתרצה, לא משנה שזה אומר שכל הלילה אני
אשאר ערה כדי לסיים את העבודה בפסיכולוגיה או בכלכלה שתכננתי
להשאיר למחר כי רציתי את הערב לבלות איתך.

מרץ 2002 - מפגש מקרי
"היי, מה את עושה פה?" , "אני, קונה בגדים. ואתה? אתה לא אמור
להיות בבסיס?". "לא, אמממם, היתה לי עוד השתלמות בקריה, אז
באתי הנה לקניון לשתות איזה קפה. תכירי, זו הדס, היא משרתת
איתי" , "נעים מאוד הדס, אני ליאת וזו רווית." "נעים מאוד",
איזה 20 נעים מאוד נאמר שם אתה, חייל שלי, והדס ורווית ואני.
רק שזה בכלל לא יהיה נעים, המפגש ההוא בעזריאלי ואני אהיה
עסוקה בלנסות להבין אם אתה החייל של ההדס הזו שאתה הולך איתה
מחובק לשתות קפה, או שאתה עדיין החייל שלי.

ויכול להיות גם אחרת:

אוקטובר 2001 - הגיוס
אתה תקבל מדים, ההורים שלך ילוו אותך, תיפרדו, רגע לפני שתעלה
על האוטובוס, שירחיק אותך ממני, אני אנשק אותך, כזו נשיקה, שלא
תוכל לשכוח במשך כל השבוע שנהיה רחוקים. אתה תלחש לי שסידרת עם
אמא שלך שלא תלשין עלי להורים שלי, על שהברזתי מבי"ס כדי לבוא
להיפרד ממך. אני אסתכל עלייך ולא אוכל לתאר את ההתרגשות
מהעובדה שבכל הלחץ של הגיוס לא שכחת גם את הלחצים הקטנים וחסרי
החשיבות שלי. בערב תתקשר אלי, ב2 הדקות שיהיו לך חופשיות, ואני
אשמע את קולך ולא אתן לך לנתק. אתה תהיה מוכרח, והשיחה הזו
תגרום לגעגועים, חזקים יותר מהרגילים שיש לנו כאוהבים ממרחקים.
והגעגועים האלו, יהיו מלאי אהבה, יזכירו לי כמה אתה חשוב לי
וכמה אני חשובה לך.

אוקטובר 2001 - הביתה
אתה תגיע הביתה, חופשה ראשונה, ריח חדש ולא מוכר אופף אותך,
אמא שלך תחבק אותך מאושרת, גאה בבן שלה, אחותך וחברותיה (כן
כן, מעריצותייך הקטנות) יתלהבו גם הן. תיכנס לחדר שלך, המחשבה
בראשך היא להתקשר אלי, אבל אני כבר שם, מחכה לך למרות אי
הנעימות ממשפחתך, הפתעה. חייל שלי, במדים, אהוב יקר. התגעגעתי,
כמו תמיד, עוד שבוע בלעדייך. רק שעכשיו אתה אדם חדש וקצת שונה.
עכשיו המרחק הוא קצת יותר גדול, ורשמי. עדיין, פתאום אני כל כך
קרובה.

ינואר 2002 - סתם יום שישי
"שבוע שעבר לא נתנו לך לצאת, זו לא אשמתך, אל תדאג. אז אתה
רוצה שאני אבוא איתך הפעם לאבא שלך?" אני אשאל אותך בטלפון,
רגע לפני שתצא מהבסיס. ואתה תענה לי "עזבי. הסכם זה הסכם,
סיכמנו שפעם בחודש אני בא אלייך, אז אני אבוא!" אני, מאושרת עד
עמקי נשמתי אענה לך שתבוא מתי שתרצה, אבל רק אם אתה בטוח. אני
יודעת שאתה עייף. אין לי בעיה לבוא אלייך. בתוכי אני אחשוב שזה
לא נעים, בכל זאת, להיות כל הזמן אצלך עם המשפחה. אבל אתה בצבא
עכשיו, וצריך להבין אותך, ואתה, אתה תתעקש לבוא אלי, כי גם אתה
מבין אותי, וקורא אותי ורוצה להיות גם רחוק מכולם, איתי.

מרץ 2002 - מפגש מקרי
"היי, מה את עושה פה?" , "אני, קונה בגדים. ואתה? אתה לא אמור
להיות בבסיס?". "לא, אמממם, היתה לי עוד השתלמות בקריה, אז
באתי הנה לקניון לשתות איזה קפה. תכירי, זו הדס, היא משרתת
איתי" , "נעים מאוד הדס, אני ליאת וזו רווית." "נעים מאוד",
איזה 20 נעים מאוד נאמר שם אתה, חייל שלי, והדס ורווית ואני.
ואח"כ נשב כולנו בבית קפה, והדס תתלונן שאתה כל הזמן מדבר עלי.
רווית תחייך ותאמר שגם אני כל הזמן מדברת רק עלייך. המפגש ההוא
בעזריאלי רק יוכיח לי, שלעולם תהיה החייל שלי.

יש עוד הרבה תיאורים אפשריים שמתרוצצים לי במוח. ויש אפשרות
שאני בכלל לא אהיה איתך כשתתגייס. אבל אם נהיה ביחד, אני חושבת
שנצליח להתגבר. כל כך הרבה חיילים יש בעולם. הם חיילים של אמא
שלהם, של אחותם, של אבא שלהם ושל שאר המשפחה.
אז איפה החברות שלהם? אני מקווה להיות איתן.



הוקדש לחייל העתידי שלי, אך עד שהיצירה פורסמה העתיד שלנו כבר
לא נראה במשותף