"שלי תגיע קודם!", קראה נועה.
"לא נכון, שלי תשיג את שלך!" השיב עידו.
"לא! ... אני לא מאמינה, הן הגיעו ביחד, בדיוק באותה שניה!"
"טוב אז תיקו, בואי נעשה תחרות חוזרת".
"או-קיי".
הם שילחו עוד זוג מדוזות לדרך,
"אני אומרת לך שהפעם שלי מנצחת על בטוח".
"ואני אומר לך ששלי תגיע ראשונה".
"לא! שוב הן הגיעו ביחד. זה לא הגיוני שהן כל הזמן יגיעו ביחד,
בוא נעשה עוד תחרות אחת אחרונה".
ושוב יצאו להן עוד זוג מדוזות לדרך,
"אם אפשר לדעת, הייתי רוצה לדעת מה כל-כך מעניין שם נועה ועידו
כדי שבמשך שעה תדברו ולא תקשיבו לשיעור?", שאלה בעוקץ המורה
לציור כשהיא מדגישה את שמות הילדים.
שניהם השפילו את מבטיהם.
"היינו פשוט חייבים לדעת של מי תגיע קודם", הצטדקה נועה.
"מה? על מה את מדברת?"
"היא מדברת על המדוזות, המורה", הצטרף עידו, שהרגיש אשם באותה
מידה כמו נועה, אם לא יותר; הלא הוא הציע לה את תחרות
המדוזות.
"איזה מדוזות?" סבלנותה של המורה עמדה להיגמר.
"המדוזות בצנצנת המים".
"אלו מים מתוקים, אין בהם מדוזות", המורה התחילה ממש להתעצבן.
"את לא מבינה, זה לא מדוזות כמו בים, הן שונות".
"אולי תדברו ברור ולעניין?!?" סבלנותה של המורה פקעה.
נועה ועידו החליפו מבטים:
"נראה לך".
הם לקחו את צנצנת המים אל שולחן המורה ואת הצנצנת הקטנה שבתוכה
היה הצבע, שניהם טבלו את מכחוליהם בצנצנת הצבע, ושמו אותם על
שפת צנצנת המים שכבר לא היו נקיים מרוב מדוזות
"שלוש ארבע ו...", לחש עידו שניהם ניגבו את המכחולים על שפת
הצנצנת, ושתי מדוזות יצאו לדרך.
"אני אומרת לך ששלי תגיע קודם...", לחשה נועה.