" שקט!" היא צרחה עלי. גברת לגבל עמדה שם, סמוקה מכעס, הפקעת
ההדוקה שהייתה צמודה לראשה התפרקה ותלתליה החומים- לבנים ישבו
בקו ישר עם האף הארוך שלה. העיניים שלה, שבדרך כלל היו צהובות-
ירוקות, הפכו לכמעט אדומות והתנפחו פלאים. גברת אוניבד הסתובבה
עצבנית בחלל החדר, מנסה לחשוב איך להסביר את הנקודה שלה. היא
עישנה בהיסטריה  והתהלכה סביבי עם מבט מאיים בעיניים.
"אממ.. אני יכולה להגיד משהו?"- שאלתי בהיסוס. "ג'ני, תהיי
בשקט בסדר?", אמרה גב' אוניבד בהתאמצות יתרה שלא להתפרץ עלי.
המקרה הפעם כנראה היה באמת חמור. הביאו לי פה את שלוש מנהלות
הבית, פלוס את אדון רוטפילד, אדון האחוזה. אפשר כבר לחשוב מה
עשיתי, בסך הכל לקחתי את המכונית לסיבובון בשביל להגיע
למנצ'סטר. דפש מוד הופיעו שם באותו ערב ולא יכולתי לפספס את
זה. אני כבר בת 16.5, יש לי רשיון, אז אני לא מבינה מה הם
רוצים מחיי. גב' רולין, המנהלת הצעירה ביותר, ישבה על כסא קטן
ליד אדון רוטפילד ואכלה גלידה מקופסא. זה מה שהיא עושה במצבי
לחץ. רולין הייתה שמנמנה, בערך 1.60, שער חום- אדמדם ארוך,
ופנים חלקים לגמרי.. הפנים הכי חלקים שראיתי בחיים. למרות כל
הגלידה שהיא אוכלת (אני מכניסה אותה להרבה מצבי לחץ) לא היה לה
אפילו פצעון אחד על הפרצוף. רק סומק טבעי. אוניבד היתה מאיימת.
היא באה מגרמניה, היה לה שער שחור  אסוף בפקעת ועיניים
שחורות.טופפתי בעצבנות על רצפת העץ של החדר .הנה אני כאן,
במוסד לילדים עם בעיות התנהגות. אני, ג'ני גרינבוש, המצטיינת
של השכבה, המחוננת, הזאת שהביאה את האליפות לקבוצת השחייה.
המוסד נקרא "אחוזת רוטפילד",מבנה גדול מכוסה ברובו בקיסוס מטפס
ובטחב. רוטפילד עצמו לא נמצא פה רוב הזמן. הוא נמצא בבית
הצננוע שבאדינבורו, משאיר את הבניין למנהלות. יש פה משהו כמו
70 חדרים. אני עצמי חולקת חדר עם עוד שתי בנות, מורגן ונעמי.
נעמי פסיכית לגמרי. נסתה לשפוך עלי מיץ עגבניות בשנתי. שלחו
אותה לבידוד בבקתה לשבוע בגלל זה. מעניין אם ישלחו גם אותי
לבידוד. מורגן בסדר.. היא בטוחה שהיא ערפד אבל זה לא מפריע לי.
היא ממלאת את החדר בנרות עם ריח של יסמין . החדר עצמו צבוע
בסגול כהה. היא רצתה שחור אבל בגלל נעמי לא נתנו לה.  מורגן
עצמה מתלבשת כמו אחייניתו האבודה של דרקולה. לפעמים היא נותנת
לי ללבוש חלק מהבגדים שלה. היא כמו אחותי הגדולה. ההורים שלה
שלחו אותה לפה בגלל שיום אחד הם ראו אותה מקיזה את הדם של
עצמה. סתם שטות. אני עושה את זה כל הזמן. אוניבד ולגבל התכנסו
בשקט. רולין קמה והצטרפה אליהן."לא, לא, זה אכזרי מדי.." אמרה
רולין בשקט ונראתה מזועזעת. "אנחנו חייבות לעשות את זה"- אמרה
לה לגבל ופנתה אלי. "גרינבוש"- היא אמרה לי. מעניין, היא
היחידה שקוראת לי גרינבוש. כולם קוראים לי ג'ני-"את מועברת
לשבוע לחדר עם מקסין." "מה?!"- צעקתי וניסיתי לברוח.מקסין
הייתה פסיכית. אבל באמת פסיכית. אומרים שהשותף האחרון שלה ברח.
היא ישנה קשורה, בשביל שלא תפגע בעצמה, ועל הכרים שלה יש סימני
נשיכות. בנוסף לזה היא מעלה קצף ואני לא אוהבת אנשים שמעלים
קצף. "אנחנו מצטערות  ג'ני, אבל זו הברירה היחידה"- אמרה
אוניבד ואחזה בצאוורון  הסווטשירט השחור שלי.  מקסין גרה בקומה
האחרונה, החדר הכי צפוני. היא הייתה קשורה למיטה כשהכניסו אותי
ורק העיניים שלה ביצבצו  מתוך השמיכה הכבדה שכיסתה אותה. היא
הסתכלה עלי מכף רגל עד ראש, בוחנת היטב את השער הסגול הקצוץ
שלי ואת עיני התכולות. היא ליקקה את שפתה התחתונה  והשמיעה קול
מציצה דוחה.
מקסין הייתה כהת עור, בעלת תלתלים שחורים וכתם גדול ושחור על
הלחי. שכבתי לישון, השעה כבר היייתה די מאוחרת. התפללתי יפה
יפה לאוהים שמקסין לא תאכל אותי או משהו במהלך הלילה ונרדמתי.
בערך בשעה אחת התעוררתי. מישהו נגע בי. הסכלתי לצידי וראיתי
אצבעות ארוכות ולבנבנות, ציפורניים מחודדות עליהן מרוח לק
שחור. מורגן. היא חילצה אותי ולמחרת בבוקר חזרתי לחדר עם
מקסין.

המשך יבוא..