היו לה שני קרניים, מאה ושתיים עיניים, ריר נזל מפיה ונהמתה
נשמעה על למרחקים... גופה היה מכוסה קשקשים ושלוש רגליים ניצבו
מתחתיה. היא באה מהאופל והייתה נחושה להגיע אל האדמה. היא חפרה
את דרכה בעזרת זוג מלחציים עבים במיוחד, הדרך לאדמה הייתה
ארוכה, והייתה מלאה בקשיים. האדמה הייתה עשויה ברזל שהותך,
ברזל שהיה באמצע ההתכה וצרב לעיניים. צרב לשפתיים, צרב לכל גוף
החיה. אך לחיה לא היה אכפת, היא הייתה נחושה להמשיך בדרכה
התמידית. להמשיך הלאה... הלאה.
היו לה שיניים שיכלו לעקור הרים ממקומם וקרניים שהיו כה חזקות
שחרבות מוות יכלו להיות מחושלים עליהם. אבל החיה שכחה מהעבר,
ההווה היה חשוב לה, והיא הייתה נחושה להגיע אל ההווה, לעלות
מעל פני האדמה... החיה שראתה את האור ובגלל זה נזרקה אל
המוות... היא עשתה זאת פעם אחת, היא תעשה זאת שוב!!!




הכל התחיל כשדן היה בדרכו אל השוק, רוכל הציע לו תפוח עם תולעת
ודן כמובן לא אכל, אבל נתן כסף כדי לעזור לרוכל המסכן.
דן המשיך בדרכו, הוא קנה עיפרון, מחק והמשיך בדרכו לבית-הספר.

בית-הספר היה משעמם כמו תמיד, אבל משהו אחד נראה שונה. דני
הרגיש את האדמה רועדת מדי פעם אך לא הבין מה זה... אף אחד אחר
לא הרגיש זאת חוץ מדני, ודני פחד.

דני נכנס לספרייה כאשר הרעידות החלו שוב. הוא התיישב ליד שולחן
ולפתע רינה התיישבה לידו, היא שאלה מה שלומו, והוא אמר שהוא
מרגיש בסדר גמור, אבל לבו חש שמשהו קורה, לפתע העולם הסתובב
סביבו והוא נפל לתהום עמוקה שאין לה סוף. העולם חגג סביבו,
ומערה ענקית נפרשה תחתיו, הוא הרגיש עצמו מרחף באוויר וראה
לפתע מלאכים מרחפים מעליו בהילה של אור. הוא זרם כלפי האור
בתזוזה שמעולם לא ידע לפני כן... כאשר הוא הביט למטה וראה את
רינה רוכנת מעליו.
התפוח נפל מתיקו... התולעת כבר לא הייתה שם, ודני ראה שמישהו
נגס בתפוח. בפיו נחה לה פיסה של תפוח. הוא הבין.

דני הסתכל מטה, רינה הייתה אחוזת פחד, ומלמטה נפרשה המערה
הענקית, צללים בלי עיניים הסתכלו עליו, מזמינים אותו אליהם,
הוא הביט בעיניהם, הם הזמינו אותו, ורק אותו.
הם רצו אותו, אבל ההילה שלמעלה שידרה לו לבוא דווקא אליה...
הוא הביט למטה... הצללים ניבאו רעות, הרוח שם ליחששה על מעשים
שלא יאה שיעשו לאף-אחד... והעונש של מי שנפל היה קשה מנשוא.
דני לא רצה ליפול, הוא הביט מטה וריחם על רינה שקראה עתה לעזרה
ממישהו אחר.

דני טיפס אל הילת האור, הוא טיפס וטיפס, כאשר הוא החליט שלא בא
לו ללכת מהעולם עדיין, הוא עדיין רצה ליהנות קצת, עדיין רצה
להסתכל על העולם ולהבין למה הדשא צומח.
דני ריחף מטה ונחת ליד המערה האימתנית עם הצללים... כמה צללים
קיפצו החוצה וניסו למשוך אותו מטה, אך אז ההילה מלמעלה נסגרה,
המערה למטה נסגרה והצללים נשארו לבדם בעולם. הצללים עזבו את
דני וקיפצו לתוך הקיר. אחד מהם נתקל ברינה ורינה לאחר מכן רצה
לעבר הקיר, נתקעה בו ונפלה. דפים בספרייה עפו, והשולחן של
הספרנית נחתך לשניים, דם שחור נזל ממנו מכתים את גופתו של דני.
דני הרגיש עצמו נמשך לעבר גופתו, הוא ניסה להיאבק, הוא לא רצה
לחזור לגשמיות העולם הרגיל, אך היה מאוחר מדי בשבילו.
גופו נפתח ודני נכנס לבפנים, עיניו נעצמו וחושך נפל על עולמו.

דני פתח את עיניו, הוא ראה עצמו שוכב מתחת לשולחן שבור, רינה
הייתה זרוקה על הרצפה של הספרייה, הספרייה עצמה הייתה מבולגנת
לחלוטין, דפים עפו מהספרים שבה, ושלוש זוגות עיניים ניבטו
מהחשכה, שורפות וגורמות לכוויה בכל מי שמסתכל להם בעיניים. דני
הסתכל עליהם בעיניים, אז הם ברחו.

ידיו של דני היו מוכתמות דם שחור ומגעיל, כשדני ניסה להוריד
אותו, הדם נדבק לגופו ונספג בתוך עורו, מרעיל את נשמתו באש
הגיהנום.
דני הסתכל שוב סביב, ההמולה נגמרה, גופו הרגיש מורעל.
הוא ניגש אל רינה וניסה להעירה אך ללא הועיל, היא כנראה אמרה
אומר לא לקום עוד, ולהישאר על הרצפה, ללא יכולת לקום, ללא
יכולת לזוז.
דני יצא מהספרייה, בכל בית-הספר, אנשים נלחמו, רבו ביניהם, אחד
שלף סכין. אחר הוציא מסור מהמסגרייה. שלוש צללים התקדמו לעברו
עד שראו אותו ואז ברחו. המורה של דני מיס טאצ'ר הורידה את
הסרגל והפסיקה להכות את המנהל ששכב על הרצפה עם כאב ראש חזק
שלא יעבור מהר. חמישה ילדים גם הם נחו על הרצפה. שתיים מהם
שתתו דם.
דני צעד במסדרון, ללא יכולת להגיב, הוא לא הבין מה לעזאזל קרה
פה, האם אלוהים מעניש את בני האדמה? האם סוף העולם מתקרב?
לפתע כל הדלתות נטרקו ואש אלוהים זרמה במסדרונות סוחפת את כל
מי שהיה שם אתה. הנוכחים נשרפו כליל נסחפים ליעד לא ידוע...
דני נשאר במסדרון לבד.

דני הסתכל סביבו, האש לא סחפה אותו, האש לא נגעה בו. הוא לא
הבין מדוע, הוא לא הבין למה, והוא לא הבין איך.
הוא יצא החוצה. השמש שרפה אותו, היא הייתה חזקה אבל נעימה
במובן מסוים, לפתע הוא הרגיש כאב עצום על חזו, הוא הסתכל שם,
וראה כי מקום שהדם השחור נספג נוצרה כוויה, הוא ניסה לגעת שם
ועורו לפתע התפורר והפך לאבק. דני נדהם, הוא הביט על חזו - היה
בו שקע, ובסוף השקע הדם השחור נח לו... תולעים יצאו מעורו,
תולעים שחורות ומגעילות ניזונות מעורו.
דני אחז בהן זרק אותן על הרצפה ודרך עליהם קצת עד שהוא וידא
שהן אכן מתות. הוא כיסה את השקע בחזו והמשיך ללכת.

שלושת הצללים הביטו בו מין החשיכה, וטיילו אתו להיכן שהוא הלך,
מבטיחות לעצמן שהפרס יהיה שלהן.

דני הביט ימינה, שמאלה וחצה את הכביש. לפתע מכונית מהמרחקים
האיצה מהירות ואיימה להתנגש בו כאשר לפתע היא התרוממה באוויר
ביצעה כמה היפוכים באוויר ונפלה כמה מאות מטרים אחריו, בן אדם
עטור סמלים משונים על עורו התקרב למכונית צעק צעקת פולחן
אינדיאנית והחל לשסע את קרבי המכונית. דני המשיך הלאה...

שני אנשים רבו בפינה קרב סכינים, לפתע אחד מהם שלף אקדח וירה
בשני, אז הוא ירה בעצמו ונפל על הרצפה גם הוא.
דני המשיך לתייר בעיר, משוטט ורואה איך אנשים הורגים אחד את
השני, הוא החליט שזה מוזר מדי ונכנס לתוך ביתן של מגדת עתידות,
הביתן היה הרוס, מים נשפכו על הקירות וכדור בדולח מנופץ היה על
הרצפה. המנורה היחידה שהייתה יכולה להניב אור הייתה תלויה
בעזרת שני חוטים מהתקרה והשמיעה מדי פעם קולות התפוצצויות ואז
הניבה אור במשך שבריר שנייה.
על הרצפה היו כמה רהיטים חסרי ערך הפוכים ושטיח עם חור גדול
במרכזו היה על הרצפה... החור בשטיח היה שרוף ועשן עדיין היתמר
ממנו מפאת סיבה לא גלויה.

דני הביט המום על הביתן, לא מבין מה יכל לגרום לזאת.
אישה בגיל העמידה שקווים אין ספור נמתחו על פניה, ששערה היה
משוח לאחור, אמרה חלושות "אתה".
דני ניגש אליה ואמר, "אני מה?"
"אתה זה שגרם להכל, אתה זה שסירבת לעלות וסירבת לרדת, ולכן
בעוד אתה משייט בעיר, שלושת הצללים עוקבים אחריך מביאים הרס
לכל מקום שתדרוך בו"
דני הביט המום, מה את אומרת בעצם?
האישה הזקנה שהיה עליה איפור מוגזם, חזרה על דבריה בפירוט:
"לפני זמן מסוים, נשמתך עזבה את גופך, משאירה רק שובל של
אנרגיה בין הגוף לנשמה. כבר אז ניתנה לך האפשרות לעלות למעלה,
למקום בו המתים זורחים והחיים נזכרים רק בטוב... למקום בו
מלאכים הוא דבר שבשגרה, ולהגיע לשם רק עם כנפיים אפשר. אך מי
שכנפיים נשללו ממנו בגלל מעשיו הרעים, ייפול הרחק הרחק אל
האפילה שמתחת, נטמע בתוך הצללים, יסבול לעד תחת הרוח המלחשת
רוע, והשטן עצמו יקפוץ לבקר ויגרום למוות להיראות כהתחלה שסופה
אינו נמצא. זה אשר לא יוכל להגיע אל האור יגיע אל החושך,
ויסבול את מנת חלקו בתור מת שלעולם לא ימות. אש הנצח תלחך
בקרבו של זה שהעיז להפרות את חוקי האדמה, וטוב לעולם לא ייראה
עוד בנשמתו.

אתה, דני, מעולם לא הפרת את חוקי האדמה, ייצרך הרע נשלל ע"י
הטוב, ולכן ניתנו לך כנפיים. יכולת לעלות מעלה למקום בו
בן-תמותה לא ביקר מעולם, אך בחרת להישאר על האדמה. לכן שלושת
הצללים, עבר הווה ועתיד עלו אל פני האדמה, ורצו למשוך אותך
למטה, למקום בו אש דבר שבשיגרה וכאב הוא כבר לא מילה. אך עתה
התנגדת, והשער לעולם המתים נסגר, כולא אותך ואת שלושת הצללים
בעולם בני-האנוש.
ולכן לא משנה לאן תלך, שלושת הצללים יעקבו אחריך, מביאים הרס
ולחימה לכל מקום שתלך..."

דני הביט על הזקנה ואמר לעצמו שהיא משוגעת, אך הוא ידע שהיא
צודקת למעשה, ואין לו שום דבר לעשות בנידון, חוץ מדבר אחד:
"אז מה אני אמור לעשות?"
הזקנה הביטה בו, ואז היא קמה, איבריה רעשו ונשמעו כאילו הם
מטים ליפול, היא הייתה כחושה ונראה שלא אכלה כבר שנים, גופה
נראה כשלד מהלך וזה היה פלא שגופה יכל להחזיק את ראשה.
האישה התכופפה, ופתחה ארגז שלצופה מהצד לא היה נראה שהוא שם,
היא הוציאה כדור בדולח מנצנץ, הכדור נראה חדש לחלוטין וטיפת
אבק לא נחה עליו, האישה התנודדה לעבר כיסא והתיישבה עליו, היא
הזמינה את דני אליה, ודני שרצה לעזור לזקנה לקח שולחן מהפינה
וניסה להעמידו ליד הזקנה שתוכל להעמיד שם את כדור הבדולח, אך
השולחן התפרק מתחת לידיו, והזקנה סימנה לו שאין צורך בשולחן.

דני תפס כיסא והתיישב גם הוא, הוא הביט בזקנה שהניחה את כדור
הבדולח באוויר ועזבה אותו! דני מייד קפץ לתפוס אותו לפני
שיישבר, אך לאימתו הוא ראה שהכדור נשאר באוויר...
הוא התיישב בחזרה, והביט על הכדור באימה. הזקנה ליחששה משהו
שנשמע עתיק באופן מיוחד ואמרה: "זהו כדור הבדולח של סר לורן
האגדי, סר לורן התמחה בהכנת כדורי בדולח והכנתם, ולפני שלוש
מאות שנה, העבירו אותו אלי"
דני הישיר מבטו אל הזקנה ופער פיו "שלוש מאות שנה" - הוא אמר
לעצמו...
הזקנה הושיטה ידה מעל כדור הבדולח וכדור הבדולח החל להתבהר,
מציג מראות שלא מהעולם הזה, או שבעצם כן?

שלושה צללים נעו בכדור הבדולח, טפריהם ריפרפו באוויר מחפשים
במי להכות בפעם הבאה, והם מצאו, פעם אחרי פעם, מרעילים בגופם
ונשמתם השחורה את כל מי שעברו דרכו, את כל מי שראו. אחד אחרי
אחד, נשמות עוברי אורח הורעלו בדם שחור שלא נראה כמותו. אחד
אחד, האנשים סביב תפסו שיגעון מנסים להילחם עם כל מי שמסביבם.
שלושת הצללים נעו עוד ועוד, משלחים את חימתם העצורה כלפי
החיים... שוב ושוב, הצללים הובילו נשמה נשמה לעבר השחור,
לכיוון מטה... הרחק הרחק מטה.
הזקנה פתחה את פיה ואמרה: "הם ימשיכו לסחוף אנשים למטה, עד שהם
ימצאו את מי שהם מחפשים, או עד שאתה תחמוק מידיהם לעולם ועד."
לפתע אחד הצללים, הביט לדני היישר בעיניים מבעד כדור הבדולח,
דני הרגיש בחילה בגרונו, והצל הפנה את מבטו לעבר הזקנה... לפתע
הזקנה הופנטה ע"י כדור הבדולח - ע"י הצל, דני ניסה לנתק אותה
אבל ללא הצלחה. ואז... רגע לפני שגופה נמס לשלולית של דם שחור,
היא אמרה: "תחפש את הדרך למעלה, זו הדרך היחידה!" - ואז הזקנה
נפלה על הרצפה.
דני הביט על כדור הבדולח: הכדור נהיה שחור ולפתע דם שחור החל
לצאת מנקודתו העליונה, דם שחור ומגעיל, לאט לאט זרם הדם גבר עד
שכדור הבדולח התפוצץ, והדם נשפך על הרצפה, אך הרצפה לא הסכימה
לקבל אותו והוא נפל מטה מטה, דרך הרצפה, דרך האדמה, דרך הברזל
המותך והלא מותך... עד למטה... למטה.

דני ניסה לנקות את חולצתו מהדם שנספג בה, אך הדם חדר פנימה
נספג בעורו... מרעיל את נשמתו. השקע בחזו של דני גדל, ותולעים
חדשות נוספו לחגיגה... ריר שחור נזל מידו ומחזו, ודני ניקה
אותו, העיף את התולעים והמשיך הלאה. עתה דני ידע מה הוא צריך
לעשות, הוא צריך למצוא את הדרך למעלה!


דני ניגב מעל חזו את הריר השחור וסילק את התולעים השחורות
שהצטרפו לחגיגה, הוא ניקה את עצמו, שטף עצמו במיים טהורים
והמשיך הלאה, נחוש בדעתו למצוא את הדרך למעלה. ריבים ומלחמות
סביבו כבר היו דבר שבשיגרה, והחום מסביב היה בלתי נסבל, רוח
אימתנית שרקה בינות העצים לוחשת מוות לכל אחד שהיא פוגשת...
לאחר שבוע וחצי שדני כבר לא אכל (כיוון שכל מי שהוא פגש פשוט
ניסה להרוג אותו, וכל עץ ניסה להישבר עליו), הוא הבין לפתע
שהוא אינו זקוק לאוכל, ולכן הוא המשיך הלאה. הוא לא היה ישן,
הוא לא היה אוכל, ורק דם שחור ותולעים היו מנת חלקו. כל צעד
שהוא ביצע השאיר מאחוריו אדמה חרוכה, שטעם מוות היה לכל מה
שגדל ממנה.
חיות לא התקרבו אליו, וציפורים עפו הרחק הרחק ממנו. מדי פעם
הוא היה רואה להקת ציפורים שבורחת מפניו כאילו היה אש שבאה
לקחת אותם לגיהנום, ואולי זה באמת היה כך.
מדי פעם פיצוצים נשמעו מאחוריו, ושלושת הצללים נראו אז כאילו
הם מאושרים...

יום אחד בעודו הולך, ויורק ריר שחור הוא גילה קולות בסביבתו,
הוא הוציא חרב שדם היה אצלה דבר מוכר, וחיכה בסבלנות... הקולות
לא אחרו לבוא.
בערך כמאתיים אנשי צבא כיתרו אותו מכל הכיוונים, ושלושת הצללים
היו מאחוריהם, הצללים נתנו את האות והמלחמה החלה.
דני התכופף בעוד כדור זהב חולף מאחוריו, הם התנפלו עליו עם
אקדחים, רובים, חרבות וכל מה שאפשר. הוא ידע שפגיעה אחת בגופו
משמעותה מוות, ואם הוא יפול, נשמתו תיפול הרחק הרחק לתוך
האדמה.
הרוח הבטיחה לו סבל, והרוח לא שיקרה.
לכן הוא אזר את כל עוז רוחו והחל להילחם, הוא הכניס יד לתוך
חזו והוציא חופן של תולעים מכוסים ריר שחור. הוא ירק על אחד
החיילים, והחייל הוציא זעקת אימה ונפל שדוד על הקרקע. הוא פיזר
את התולעים על הריצפה, והן חפרו לעבר הסובבים נכנסים לתוכם,
חופרים פנימה לעבר הנשמה, וכשהשיגו את מטרותיהן: נכנסו ללב
הנשמה, אותו חייל היה לופת את בטנו, צל היה נופל על בטנו וגופו
היה מתפרק למולקולות ונעלם.
מישהו חבט בראשו, ודני נפל על ברכיו, הם קשרו צד אחד של החבל
לעץ וצד אחד לראשו, ואז משכו. דני נגרר על פני האדמה, מנסה
שנשמתו לא תיפול למטה, ואז הוא נצמד אל העץ ושלושת הצללים נחתו
על האדמה. החיילים שמסביב שדרכו בריר שנמרח על האדמה מחזו של
דני נפלו דם שחור החל לנזול מראשם. חלק מהחיילים נתפסו אימה
וברחו, מבטיחים לעצמם מוות איטי יותר שיבוא מאוחר יותר בידי
הצללים.
ואז חייל אחד, תפס את הנשק, דרך אותו, וכיוון לחזו של דני:
"אתה תסבול" - הוא אמר. אז דני הצליח להשתחרר מהחבל, הוא הכניס
חרב מלאה דם שחור לתוך בטנו של החייל, והחייל נשרף בלהבה שחורה
שבערה כלפי מטה במקום מעלה.

דני הסתכל על המקום, שלושת הצללים ברחו מזמן, וכל מה שנותר
באיזור היה הרס. הדם השחור החל לחלחל לעבר האדמה, והתולעים
סיימו לטפל בגופות החיילים שדם שחור נזל מהן. האדמה בכל האיזור
הייתה חרוכה, וריח של מוות עמד באוויר, ניתן היה לראות שהעצים
עומדים לגווע, ושדבר לא יצמח פה שוב. לא נשמע רחש ברדיוס של
קילומטרים, ולמרות שהיו בסביבה גופות רקובות, זבובים לא
הגיעו... ייקח הרבה זמן עד שהם אפילו ייתקרבו לאיזור. אך דני
היה חייב להמשיך.

הוא המשיך עד שלא היה ניתן להמשיך, ואז הוא החליט לחכות...
דני חיכה, וחיכה, לא היה לו משהו אחר לעשות... בני-אדם ברגע
שראו אותו ניסו להרגו, וחיות לא העזו להתקרב לזה שטעם של מוות
נמצא בפיו.
אז הוא חיכה במקום שבני אנוש לא נשארים בו, וצללי החושך בורחים
מפניו. הוא הגיע למקום שבו לא היה אור, וגם לא חושך... בעלי
חיים לא התקרבו למקום, וערפל מיסטי נעים חתך את האוויר, הריח
היה מדהים בנעימותו, אבל הוא היה מסריח עד כדי תועבה.
הרצפה הייתה נעימה למגע, מלטפת, ורכה, עד שחשבת שאתה על חול
טובעני... זה היה המקום הנעים ביותר עלי אדמות, שלא היית רוצה
להישאר בו לעד, אפילו לא לדקה הקרובה.

דני חיכה ימים וחיכה לילות, חיכה לישועה, חיכה למראות, ולאחר
מאה וחמישים ושבע שנה, ושלושה חודשים, השמש התכסתה ע"י הירח,
וחושך ואור התערבבו על פני האדמה... שביל מרוצף זהב נתגלה לפתע
מבין העננים, ומלאכים שרו שיר ערש למי שהגיע לסוף השביל.
דני, עם חיוך של אושר החל לצעוד לעבר השביל, הוא נגע ברגליו
היחפות על שביל הזהב, והביט אחורה - מאחור שלושת הצללים הביטו
בו בעיניים מקנאות וכעוסות גם יחד, הן לא התקרבו יותר אליו, הן
לא יכלו להתקרב... הן אף פעם לא יוכלו עוד!

דני צעד בשמחה, מפיל מכיסיו את כל כלי הנשק, את הרעלים, זורק
את התולעים השחורות מטה מטה, לעבר התהום, הוא נפל על פניו מנשק
את שביל הזהב... מוזיקה אלוהית התנגנה בפניו, והוא לפתע הבין
שמסעו הניב פרי! הוא הגיע בסופו של דבר למקום אליו היה צריך
להגיע! חזו דימם דם שחור על שביל הזהב, אך לא היה לו אכפת...
הדם השחור הותיר סימנים, ואז נפל דרך השביל מטה מטה. התולעים
זחלו על פני השביל, מנסות לברוח מגופו לפני שיהיה מאוחר מדי.
רק נשמתו רצתה להמשיך, גופו של דני משך אותו מטה, הדם השחור
בעבע, מנסה להגיע מטה. מקום זה היה גבוה מדי בשביל הדם השחור,
והיה גבוה מדי עבור התולעים, הם ניסו למשוך אותו מטה לעבר
התהום. אך דני היה חזק מהם, הוא טיפס עוד ועוד, רגל אחרי
רגל... כעבור חצי מהדרך הוא נפל על הרצפה, התחלק קצת אך עצר...
ובגלל שלא יכל לקום, החל לזחול... לזחול כלפי מעלה! הדם השחור
נמרח של שביל הזהב מטפטף ממנו, משאיר בו חורים.
ואז דני הגיע אל השער... דני החזיק בכל כוחו ברצפה שלא יפול,
וביקש להיכנס.

יצור מופלא עם עיניים שלוות יפהפיות הסתכל עליו, ליצור היו
כנפיים והוא היה לבוש לבן, ערפל נח סביבו והוא נעל נעליים
עשויות עננים, פרצופו הניב אושר, וקצת מעל ראשו נח לו עיגול
לבן. היצור שאל לשמו של דני ודני אמר לו. היצור הסתכל ברשימות
ודפדף קצת קדימה וקצת אחורה... אז הוא הסתכל על דני ואמר: "אתה
לא רשום ברשימת המתים... מי אתה?"
דני הביט על היצור והסביר לו על התחלת המוות שלו, ושזה היה
לפני זמן רב, הוא ביקש להיכנס אחרי כל הדרך שעבר, והיצור הנהן
ודיפדף אחורה,
היצור לקח ספרים ישנים יותר ודיפדף גם בהם... ספר אחרי ספר, דף
אחרי דף, למרות הזמן הרב שעבר, אף-אחד לא עמד מאחורי דני. כל
מי שעמד מאחוריו טיפות שחורות של דם ניתזו עליו מדני... תולעים
קפצו עליו, והוא היה נופל מטה אל התהום השחורה.
המלאך המשיך לדפדף עד שמצא את שמו של דני, ואז הוא אמר: "אתה
רשאי להיכנס דני בן חנה. אך לפני שהינך נכנס, עליך להיטהר מהדם
השחור שנח עליך ולהיטהר מהחטאים הכבדים שרובצים עליך מאז שהפכת
להיות מת". דני הביט המום ואמר "מה?" המלאך הסביר לדני - "מאז
שמתת, גרמת לעשרות נשמות אומללות להישלח למטה, עתה עליך לכפר
על עוונותיך"
"איך אני אמור לעשות זאת?" - שאל דני, ומיד נענה:
"עליך לרדת למטה, ולשחרר את כל הנשמות האומללות מהדם השחור
שהפלת עליהם - עשה זאת ע"י לקיחת הדם שלהם לתוכך וטיהורם ע"י
לקיחת כל חטאיהם עליך.
אחרי שתכפר על כל עוונותיך ועוונותיהם, תוכל לעלות מעלה
ולהיכנס בשערי גן - עדן"
אז דני שאל: "אך איך אני אגיע לפה שוב?"
המלאך שינה את מבטו ממבט שלוו למבט כעוס ואמר: "אם סירבת להגיע
לפה כשהצענו לך לפני שלוש מאות שנה, תצטרך להגיע לפה בכוחות
עצמך"
דני מצא עצמו נמשך שוב מטה ע"י הדם השחור... אז הוא עזב את
אחיזתו בשביל הזהב ונתן לדם למשוך לעבר התהום.


שלושת הצללים חיכו לדני למטה, והרשו לעצמם לפתוח את החור לעבר
ה"ארץ למטה" ודני נפל עוד ועוד, עד שלא יכל ליפול עוד, ואז הוא
מצא עצמו למטה. בלי כנפיים, בלי דרך קלה לעלות בחזרה... נשמות
חפות מפשע הסתכלו עליו בשנאה, ודם שחור זרם מכל פינה... הרוח
שרקה מוות, ושלושת הצללים לקחו את דני והחלו לבצע בו את עונשו,
עונש שלעולם לא נזכר כמוהו... שמעולם לא הוטל על אף נשמה,
ומעולם עוד לא יוטל...
העונש היה כה אכזרי, שאפילו השטן עצמו ריחם על דני. אבל החוקים
נשארו אותם חוקים.

היו לה שני קרניים, מאה ושתיים עיניים, ריר נזל מפיה ונהמתה
נשמעה על למרחקים... גופה היה מכוסה קשקשים ושלוש רגליים ניצבו
מתחתיה. היא באה מהאופל והייתה נחושה להגיע אל האדמה. היא חפרה
את דרכה בעזרת זוג מלחציים עבים במיוחד, הדרך לאדמה הייתה
ארוכה, והייתה מלאה בקשיים. האדמה הייתה עשויה ברזל שהותך,
וברזל שהיה באמצע ההתכה וצרב לעיניים. צרב לשפתיים, צרב לכל
גוף החיה. אך לחיה לא היה אכפת, היא הייתה נחושה להמשיך בדרכה
התמידית. להמשיך הלאה... הלאה.
היו לה שיניים שיכלו לעקור הרים ממקומם וקרניים שהיו כה חזקות
שחרבות מוות יכלו להיות מחושלים עליהם. אבל החיה שכחה מהעבר,
ההווה היה חשוב לה, והיא הייתה נחושה להגיע אל ההווה, לעלות
מעל פני האדמה... החיה שראתה את האור ובגלל זה נזרקה אל
המוות... היא עשתה זאת פעם אחת, היא תעשה זאת שוב!!!

דני הבטיח לעצמו שלאחר כל מה שהוא עבר, הוא יעלה בחזרה! הוא
יצליח.