תמיד הייתי אאוטסיידר כזה.
מאז שאני זוכר את עצמי נהגתי להוציא את הקשה מהלחם לפני שאני
אוכל אותו, לא יכולתי לסבול את טעם הלחם עם הקשה, זה הגעיל
אותי, זה נראה לי לא נחוץ או מועיל בשום צורה שהיא. כשהייתי
קטן לא היה ממש איכפת להורים שלי, למרות שמדי פעם הם אמרו
דברים כמו: "דני, תאכל את הקשה! יש בו הכי הרבה ויטמינים!" אבל
אני נשארתי בשלי, ולא הסכמתי בשום פנים ואופן אפילו לדבר על
הקשה של הלחם, והייתי מעדיף להזכיר אותו כמה שפחות. האמת
שההורים שלי לא עשו מזה יותר מדי ביג דיל, כשהייתי קטן לפחות.
הם הסתכלו עלי בתור סתם עוד ילד שלא אוהב את הקשה של הלחם, "מה
הוא כבר יודע באמת...", הם אמרו, "הוא רק ילד..."
אפילו בגן שבו הייתי, הדעות לגבי מנהגי אכילת הלחם היו חלוקות.
היו ילדים שאהבו מאוד את הקשה של הלחם, כל כך אהבו אותו שהיו
לפעמים תולשים אותו ואוכלים אותו לבד, בלי הרך בכלל, או
שלפעמים היו מכינים ממנו כל מיני שרשראות וצמידים, אבל אני
חשבתי שזה דבילי.
היו ילדים שלא ממש אהבו את הקשה אבל אכלו אותו בכל זאת, כי אין
ברירה, "אי אפשר לאכול את הלחם בלעדיו", ככה לפחות חשבו ההורים
שלהם והם מצידם הסכימו.
היו כמה ילדים שאכלו את הקשה מדי פעם כשהתחשק להם, ומדי פעם
לא, כי לא תמיד בא לך לאכול את הקשה.
והיו עוד כמה ילדים כמוני, שלא אהבו את הקשה של הלחם בכלל, מכל
מיני סיבות.
למשל דימיטרי, הילד החדש בגן, שעלה לארץ לא מזמן מרוסיה, לא
סבל את הקשה של הלחם, "זה מגעיל אותי" הוא אמר, "זה קשה ולא
טעים, הלוואי שהיו מייצרים לחם בלי קשה בכלל!" תמיד הסכמתי עם
דימיטרי, הוא נראה לי כמו אחד שיודע על מה הוא מדבר, הוא נראה
לי תמיד סמכותי כזה, אולי דווקא בגלל שהוא היה שונה ולא ישראלי
במקור וחשב אחרת מכולם. כל הילדים האחרים תמיד אמרו לדימיטרי
שהוא לא יכול להגיד שום דבר כי הוא חדש בארץ, ועדיין לא יודע
שפה כמעט כולם אוכלים את הקשה.
ככל שהזמן חלף וככל שהתבגרתי היו יותר הפצרות מצד הסובבים אותי
שאתחיל לאכול את הקשה של הלחם, למרות שהיו כמה שלא, סבתא שושנה
למשל, קיבלה את העניין בשמחה גדולה, אם לא בשמחה אז לפחות
בפתיחות ואמרה שאני יכול לעשות מה שאני רוצה, ושאף אחד לא יכול
להגיד לי מה לעשות, או מה לאכול. אהבתי את סבתי שושנה,
כשהזדקנה הייתי בא כל יום לבקר אותה בבית האבות הנידח שעל שפת
הים, היא הייתה תמיד מקבלת אותי בחיבוק חם ואוהב, אהבתי אותה
יותר מכל המשפחה המורחבת שלי, רק מפני שהייתה היחידה שהבינה
אותי, כי לא כל המשפחה הייתה כזאת מבינה.
למשל, פעם אחת, שכבר הייתי יחסית גדול, הגיע היום שבו הייתי
צריך לנסוע לדודה שלי, מלי כי אמא ואבא נסעו לטיול באירופה,
והשאירו אותי שם.
דודה מלי הייתה טבחית ואופה מעולה, כולם אהבו את הבישולים שלה,
במיוחד את עוגת הגבינה המעולה שהיתה שנהגה לאפות כשבאתי אליה
בסופי שבוע, אבל דווקא בימים שהייתי אצלה אכלתי רוב הזמן לחם,
ואפילו עוגה לא הייתה.
דודה מלי התוודעה לעניין שאני שונא את הקשה של הלחם בפעם
הראשונה, וכמו כולם, לא לקחה את זה קשה מידי, היא רק אמרה "עוד
אחד מאלה..." נאנחה והציעה לי כל מיני תחליפים, סרבתי לקבל
אותם, רציתי לאכול פשוט את הלחם בלי הקשה, למה אף אחד לא יכל
היה לקבל את זה?
ערב אחד, אבא אמר לי: "דני, היום אתה מתחיל לאכול את הקשה של
הלחם!" אמרתי לאבא שאני לא מוכן בשום מחיר, ואז גם אמא הצטרפה
לשיחה: "אבל למה? למה דני? למה אתה עושה לנו את זה? למה אתה לא
יכול להתנהג כמו כל ילד רגיל בגיל שלך ולאכול את מה שנותנים
לך?" הסברתי לאמא, אולי בפעם המיליון שאני לא יכול לסבול את
הקשה של הלחם, ואין לי שום כוונה לאכול אותו, ושלא איכפת לי מה
יהיו התוצאות. לא אכלתי את הקשה באותו ערב. וגם לא בערב לאחר
מכן. האמת שאחרי אותו ערב, שאמא ואבא ממש צעקו עלי, הרבה יותר
מבפעמים הקודמות, הפסקנו לדבר. אמא לקחה את זה שאני לא אוכל את
הקשה של הלחם, ממש קשה, לפעמים אני שומע מגדי, אחי, שהיא
מתביישת להסתכל לחברות שלה בעיניים, או שהיא אוכלת את הלב
כשהיא שומעת שהבן של וייצמן אוכל כל כך הרבה קשה, עד שהוא כבר
נהיה מומחה לקשים.
גם אבא לקח את זה קשה, מאז הוא לא מסתכל לי בעיניים אפילו שאני
פוגש אותו לפעמים במדרחוב ליד גן השעשועים ואומר לו שלום.
גם דודה מלי לקחה את זה קשה מאוד, אמנם לפעמים אני בא אליה
בסופי שבוע, אבל היא כבר לא מתייחסת אלי כמו פעם, ולא מכינה לי
עוגת גבינה.
יום אחד החלטתי לרדת לסיני, לבד, סתם כי נמאס לי מהכל, לא
רציתי אנשים שיציקו לי, או שיעשו לי פרצופים, רציתי להתבודד
קצת.
בדיוק במלון שבו שהיתי פגשתי את דימיטרי, אותו דימיטרי "הילד
החדש" שהיה איתי בגן. הוא בא לשם לנפוש עם אשתו, התאומות והבן
הטרי. הוא הזמין אותי לקפה בלובי על חשבונו, וסיפר לי, שאחרי
שעלינו לכיתה א' ולא היינו כבר אחד עם השני, הוא התחיל לאכול
את הקשה של הלחם, ואפילו למד לאהוב את זה, הוא אמר שהוא קיבל
את זה שכל אחד צריך ללמוד לעשות את זה מתישהו. נפרדתי ממנו
בלחיצת יד ארזתי את המזוודות והתחלתי ללכת לכיוון המכונית.
בדרך חשבתי לעצמי על מה שאמר דימיטרי, האמת שהייתי קצת מאוכזב,
כי דווקא ממישהו כמו דימיטרי, מישהו שזכרתי כל החיים, תפסתי
תמיד אחד שעומד מאחורי כל מה שהוא אומר, שנאמן לעקרונות שלו
ושלא יבגוד בהם אף פעם. אבל מסתבר שטעיתי.
בדרך הביתה אחי גדי התקשר אלי לסלולרי בדיוק שעצרתי באיזו תחנת
דלק כדי ללכת לשירותים, הוא אמר שאני אזדרז לחזור הביתה כי
סבתא שושנה נפטרה. היה לי קשה, אבל המשכתי לנסוע.