אני הוא זה האיש ההוא שעומד בפינה ממתין
לא יודע למה בכלל, אבל מסקרן אחוש שי-לינג
אם יפתח ת'עיתון ואתן לי הצצה
אני אחזיר לו מבט של ממש מרושע

הרי מה לי ולו ביחד גם כן מסתכלים
הוא מחכה בפינה שלו ואני סתם מאמין
הנה זה מגיע, הרגע הגדול
הדלת נפתחת ויוצאת לה מישהי גם כן
מחזיקה עיתון ביד אחת וליפסטיק באחר

מחייכת, מאוד נזהרת להראות שזו היא
הרי בקושי ראתה אותו, ובכלל מפנים
הנה, רגעים אלו קסומים לי ממש
להסתכל מהצד על זוג חדש שנולד

זה כמו זוג חיות שזה עתה רק הכירו
הם יודעים עמוק בפנים את מה שיגידו
ההורים, החבר'ה, הבנות במשרד
"הוא לא מתאים לך, נמוך גבוה, קרח מדי"
וגם "היא בכלל סתם נודה, פרחה שכזו"
מה שני אלה בכלל רוצים כבר לעשות?

רק חיבוק, איזה מגע קטן, ותיכף זה נגמר
יותר מידי סטיגמות עוד לפני שהשופט שרק
אבל, דווקא היום איזה ניצוץ יש פה, אני מרגיש את זה
אם הוא רק לא יראה אותה לאיזה רגע והיא תתנקה

וגם הוא לאיזה שנייה כזו יתחבא מאחורי הבטון,
גם לה זה ייתן איזה צ'אנס לפסון

והנה זה מגיע, השלום הנבוך
"זאת את?" "זה אתה?"
"נעים מאוד, נעים מאוד"
ומאותו הרגע ועד שזה נגמר
הנינוחות הטבעית עפה לכפר

אין יותר אותנטיות, חוץ מכמה רגעים
כשהוא מספר לה על איזה כמה עלים
שממש באותו בוקר הוא ראה מחוץ לחלון
עם טיפת מים קוסמת שתכף עמדה ליפול

אבל אז בצער קטן הוא מספר לה איך רצה
לצלם את אותה טיפה אז הלך ותיכף חזר
עם מצלמה משוכללת וגם קצת עתיקה

אבל הטיפה בשלה בכלל, כבר מזמן מזמן נפלה.