על אריזת הקרטון הצבעונית היה רשום: הבובה המשוכללת ביותר
בעולם - פותחת עיניים, מדברת, מזיזה ידיים ועוד. הבובה המושלמת
לילד, המתנה האידיאלית. עכשיו עמדה הקופסה מיותמת על השולחן
החום בסלון. מדוע קנה אותה? סתם ראה אותה בחלון הראוה של החנות
בדרך לחניון. היא היתה שם, בין הרבה צעצועים אחרים, ועיניו
נעצרו עליה. הוא קנה אותה סתם, בעצם. לבת שלו היה כבר יום
הולדת מזמן, הוא קנה לה אז בית בובות מפואר שרוב חלקיו כבר
נשברו עד היום.
הוא שכב על הגב. האישה ישנה לצידו, קול נשימותיה הוא היחיד
בחדר. העיניים מסרבות להיעצם. לא היתה שום סיבה להוציא כל כך
הרבה כסף בשביל לקנות ככה סתם את הבובה הזאת, אפילו בובה כל כך
משוכללת ואפילו היתה במבצע. אבל, משום מה, כשחזר מהעבודה.. לא
יודע. זה היה יום קשה, החליט. כל הזמן - בוא הנה, תעשה את זה,
תביא את המסמך ההוא, תתקשר אליו, תקבע פגישה עם ההוא.. ובסוף
הוא זה שחוטף את הנזיפות, כמו תמיד.
הוא הסתכל בשעון - ארבע בבוקר. עוד שעה כבר צריך לקום, לשתות
כוס קפה ולהיכנס לאוטו בדרך לעבודה. בטח גם היום יתקע בפקק,
אותם שירים מעצבנים ברדיו. כל הדיבורים האלו, העומס בדרכים,
כביש חוצה ישראל, תחבורה ציבורית, רכבת תחתית, סע באוטובוס -
די, נמאס. לא רוצה לנסוע באוטובוס, רוצה לנסוע בשקט באוטו,
להדליק סיגריה ביד אחת, לשים שיר שקט ברדיו חרישית.
מה לעשות עכשיו? הוא קם, מחזיר את השמיכה על כתפי אישתו. היא
מתהפכת מתוך שינה, מתרפקת על היד שלו, הוא מושך את ידו. הוא
אוהב אותה, כנראה. או אולי לא. אף אחד לא מכריח אותו להיות כאן
איתה. יכול היה לשכב עכשיו בחדר של בית המלון בתל אביב עם
הבחורה שעובדת איתו. היו כבר כמה לילות סוערים כאלו.. מה יש לו
כאן? אולי בגלל הבת, שלא יגידו - מסכנה, מה מסכנה, מה? שאבא
שלה דופק כל בחורה במשרד, בגלל זה? למה זה אכפת להם?
הוא ניגש לסלון. הבובה שכבה שם הפוכה על השטיח. הוא ניגש והרים
אותו, היא פתחה את עיניה והיד התחילה לעלות - כמו שלמדו אותה
לעשות תמיד, כמו שצריך, איך שמצפים ממנה. אבל הפעם היד נעצרה
באמצע, נגמר הכוח, די, נמאס. אין יותר פתיחת עיניים והושטת יד
ודיבורים קבועים כשלוחצים על הכפתור הנכון.
נגמרו הסוללות.